לא הכל צפוי #1
ישבתי על יד השולחן והבטתי בחלון, ראיתי ילדים משחקים צוחקים ומשתוללים, אמהות שרודפות אחרי הילדים ודואגות שהם לא יפגעו. היה שם הרבה שימחה. אני אוהבת להסתקל בחלון. זה נותן בי תקווה. ואני אפילו מחייכת. אני מרגישה שזה עושה לי טוב ליראות אנשים חיים ונהנים. זה טוב לכולם.
דווקא היום כן באתי לבית ספר. הקשבתי למורה, והיה די מעניין. אפילו דיברתי עם כמה בנות שקטות כמוני. זה טוב ללכת לבית ספר לעשות דברים ככה היועצת של הבית ספר אמרה. אני שונאת אותה. אפילו שהיא צודקת. למה היא לא נותנת לי לחיות את החיים שלי. אין לי כח לשנות. אין לי כח להשתנות. תנו לי שקט, אי בודד, ספרים ואני מסודרת. למה להתאמץ?
ואו איזה צעקה! מיסכן הילד איך הוא בוכה. למה אף אחד לא ניגש אליו הוא קיבל מכה ממש חזקה! איפה ההורים שלו? אחים? אחיות? כל כך מיסכן! לא הגיוני שהוא כזה לבד. מיסכן אולי אני ירד לעזור לו? אין לי כח.. הוא יסתדר. אוף. למה אפחד לא עוזר לו הוא כזה מיסכן! אני ירד אליו הוא מעניין אותי. הוא כזה חמוד שאני חייבת לעזור לו. היועצת/הפסיכולוגית הייתה אומרת שזה מצויין שאני מתחילה להתעניין וזה מצויין וכל הכבוד – אוף! שתסתום כבר! שונאת אותה.
תגובות (0)