לא הכל אצלי טוב-הקדמה

הנסיעה הרגישה לי כמו נצח.
בהתחלה ניסיתי לשכנע את אימא שלא תעשה לי את זה.
לאחר שעה נכנעתי.ומאז אני יושבת בשקט.
האוזניות תקועות עמוק באוזניי,מטאל צורח בפול ווליום.
אין לי רגשות יותר בלב.כל מה שהכרתי יעלם תוך חצי שעה.
הבטתי על הנוף שהולך ומשתנה לאיטו.
מצב הרוח שלי ירוד.
רציתי שירו בי במקום כשראיתי שאנחנו מתקרבים לבניינים אפרוריים שמוקפים בגדרות חלודים וישנים.
'זה לא קורה לי' אמרתי בראשי.
עצרנו מול השער הגדול והכהה.
אימא יצאה מהאוטו,גררתי את עצמי ממנו גם.
נעמדתי והוצאתי את מאוזניי את האוזניות.
מבט קפוא נח על פניה הרחמניות של אימי.
הלכתי אחרי אימא.בצעדים מהוססים ועייפים.
"בואי מהר יותר".בהתחלה הגברתי בקטנה את הקצב,אך מיד חזרתי לאותו הקצב האיטי והעייף.
נכנסנו אל השער,לאחר עוד כמה צעדים גם לבניין הראשי והאפור ביותר.
מסדרון ארוך ולבן נראה לפנינו כשנכנסנו.
משרד הקבלה.
"שלום,באתי לכאן עם הבת שלי.נרשמנו לפנימייה שלכם".