לא אכפת לי!

הדם השפך מאפו ובקצב יחיד הם המשיכו לבעוט בו כמו שבועטים בכדור בשיא הכוח.
חלקם צחקו בקול, חלקם פשוט שתקו עם מבטים רגוזים, וקמטי כעס הופיע על פניהם והוחלקו עם בוא הזיעה.
שריריהם התמתחו עם כל בעיטה.
הילד חדל לבכות, או להתחנן שיפסיקו.
הוא הפסיק לבקש עזרה, או למצוא דרך החוצה ממבוך הדם שנקלע אליו.
שערו הכתמתם לא תאם לגופו השכום, שאותו ניסה לכסות בכל מכיר.
פעם הוא בא לבית הספר כאשר על כל גופו קמח.
כאשר אני מביט בו אני מרחם עליו, וחושב ״לעזור לו?״ אבל בטוח שלא אוכל לעזור לו.
הוא תמיד היה ילד שקט, והראה שהשלים עם חייו שתמיד פניהם אכזריות מבקרים אחרים.
לפעמים, אפשר לשמוע אותו מתחבא בשירותים, בוכה.
יש כאלה שיגידו שהוא בכיין, וכאלה שיגידו שהוא סתם מסכן וזה יעבור לו.
ויש את אלה שלא יגידו כלום וישאלו את עצמם מתי הוא יעמוד על שלו?
ברור שהרגע לעולם לא יגיע, הוא תמיד היה שק איגרוף. למה שיפסיק?
מחשבותיי נקטעות כאשר בכי וריח דם מעירים את חושיי.
הדם מתערבב בדמעות, ויוצר גוון מבחיל של צבע.
התיישבתי לצידו על האבנים, מביט עליו בחשש.
אם אדבר אליו, אצטרף גם אני לזה? לשק האגרוף של ׳חבריי׳?
״מה… מה אתה עושה כאן?״ הוא שואל בין כל התפייחות שנקטעה כאשר הצמיד את חולצתו הלבנה לאפו, וכתמי הדם נותרו שם, שחורים מתמיד.
״אתה בסדר?״ אני שואל, ומיד מביט לצדדי, שום דבר חי פרט לעורבים ששורצים באזור, גם הם נראו שחורים ואפורים יותר.
״למה הם שונאים אותי?״ הוא שואל ומביט על קמטי ידיו.
״בגלל שאתה שחור.״ אמרתי, מופתע שלא הבין.
״מה זה קשור?״ הוא הביט בעיני, ועיניו השחורות היו נפוחות במידה מרתיעה.
לא הייתה לי תשובה, אבל פי דיבר במקומי.
״כי אומרים שאתה נחות מהשאר.״ פלטתי, ״סליחה.״ מהרתי להגיד לפני שיפתח את פיו.
״אז מה אם אני שחור, לכלבים זה לא מפריע, גם לא לחתולים. השכן שלי אוהב אותי, וככה גם היונים, למה משנה להם איך אני נראה?״
הוא החל להוציא עליי את כל הכעס, נימת דבריו הבהירה היטב שהוא מיואש, מאוכזב מהצעות העולם.
״כי ככה זה. מי ששונה הוא פחות טוב. ככה זה היה לאורך ההיסטוריה, למה שזה ישתנה דווקא עכשיו?״
״כי גם אני בן אדם.״ הוא הביט בריצפה ושחק בעלה מחורר.
הבטתי בו, הוא אכן שונה.
—
חבריי השתתקו, השיחה הבוקר הייתה…
אין מילים לתאר אותה.
״ג׳ורדן לא יצטרף אלינו.״ היא אמרה ונימת האכזבה שלה גרמה לתלמידים לבחון אם ניקו הבוקר את הנעליים שלהם.
אני הבטתי בה ברכוז, לילד קראו ג׳ורדן.
חצי שנה אני איתו בכיתה, והשם היחיד שנתנו לו שם היה ״שוחי הכושי״ אף אחד לא דיבר איתו, ואם כן זה היה מועבר בצורה אלימה מדי והכנוי לא היה הדבר הכי מכאיב בשיחות שלהם.
אף תלמיד לא יצא להתגוננות עצמית כמו תמיד, הנשימות שלהם נשמעו בחדר וגרם לי לחשוש לחייו של הילד עוד יותר.
״ג׳ורדן לא יוכל ללכת לבית הספר, והוא כנראה לא יזכה ללכת יותר לשארית חייו לשום בית ספר כמו שנהג! היום בבוקר זה נלקח ממנו״ היא הרימה את קולה עד לצעקות.
״אתם וודאי תוהים היכן ג׳ייסון, רוד, סטיב, וג׳ורג׳, ובכן, הם יבלו את השבועיים הבאים בחקירה בה ירצו לדעת למה ג׳ורדן הפך לנחה, ולמה יש לו יותר מדי חבלות. אשמח אם מישהוא יוכל להסביר לי למה אף אחד מכם, אף אחד מכם, לא עזר לג׳ורדן.״ היא הכבירה את מבטה החודר בין כולנו, ונחתה על ג׳ייק.
״הוא… הוא תמיד אמר שזה בסדר!״ התגונן ג׳ייק.
״שקרן!״ צע קשה ג׳יין זהובת השיער בהקצה השני של החדר.
״הוא תמיד היה שק החבטות שלהם! הם הרביצו לו כבר חצי שנה!״ היא צעקה לעבר המורה ששלחה את ג׳ייק הביתה.
״ולמה את מספרת לי את זה רק עכשיו?״
ג׳יין השתתקה, וחזרה להתעסק בספר שלידה בעיון רב מהרגיל.
״פול, אתה היית איתו פעם אחרונה. מה בדיוק קרה שם?״
השתתקתי. קפאתי. לא חשתי את ידי.
ג׳ורדן, הילד ששמו לא ידוע, הילד שהפך להיות שק איגרוף, נחה? תמיד סיפרו לנו סיפורים כאלו, ואף על מקרי מוות. לא חשבתי שאצטרך לדון על זה, על אמת.
״אני… הוא שאל אותי למה שונאים אותו. אני נשבע, לא ידעתי מה קרה לו הבוקר!״ אמרתי ודמעות עלו על פני.
—
היום האחת עשר בלי זכר מג׳ורדן, החיים חזרו לשגרה, כולם ניסו להתעלם מתקרית ג׳ורדן. רק אני נשאר בכיתה, מצייר את ג׳ורדן הכתמתם על כיסא גלגלים.
״ג׳ורדן חזר!״ צעק תלמיד מפתח הדלת.
חבריי לכיתה פתחו בריתה כה מהירה שמאמן הספורט שלנו היה מתעלף.
הדפים נזרקו הצידה, וכולנו התאספנו על גבעת בית הספר.
ליד השער המחליד, וסם, השומר פותח לג׳ורדן את השער.
רגליו מכוסות בסדין לבן, פרצופו החלים, אך בעל צלקות שנראו כאילו הטביעו אותן עם ברזל רותח.
״אנחנו… אנחנו מצטערים ג׳ורדן.״ אמר מייסון.
ג׳ורדן הביט בקבוצת התלמידים בצער.
״כעסתי עליכם, כעסתי על כך שנתתם להם לקחת לי את החופש לרוץ, לברוח מכל סכנה. ״ הוא הביט בנו, אחד אחד.
״מהיום, אצטרך לסמוך עליכם שתקחו אותי למקום טוב יותר.״ אמר ג׳ורדן, ועיניו נחתו עליי, ובברור ראיתי את הגוון החום שלהם.
זואי החלה בריצה, חוטפת איתה את ג׳ורדן.
ממסה לגרום לחיוך להופיע על פניו, מה שלא היה קשה על פי מצב רוחו שעודד את כולנו.
—
״זה בסדר מצדך?״ שאלתי בעודי מחנה אותו על הסלע.
״לא אכפת לי.״ הוא הביט לעבר השקיע.
״לא אכפת לי! שיקח לי את הרגליים!״ הוא החל לצעוק בקול רם יותר, חלק מתיירי החוף הסתובבו בחיפזון לבדוק מי המשוגע שצועק.
״לא אכפת לי!״ הוא צעק שוב, והפעם היונים עקבו אחרי הצעקה שלו לאורך החוף.