לא אבזבז כותרת טובה על קטע לא טוב
אוקיי, אז כן, זו אשמתי.
הייתי צריכה להיות יותר מודעת, אני יודעת…
אין אבל ואין שום תירוץ.
אני רק רוצה שתדעו שזה שובר גם אותי ומכאיב לי יותר מלכם.
שאני תמיד אאחר ותמיד לא אבין, שאני אהיה אחרונה במבחנים ואחרונה לצאת מהכיתה ואחרונה להביא את הכסף ואת האישורים.
ההורים שלי באמת נתנו לי הכול. אתם יודעים, כמה שיכלו.
יש לי בית מאוד יפה, הוא נעים וחם בו בשני המובנים. אני באמת נראית בסדר אם חלקכם חשבו שזו הבעיה, אני יפה ויש לי תווי פנים יפים, שיער חום קצר, גוף סך הכול בסדר. לא שמנה, לא רזה.
יש לי מיטה חשמלית, גיטרה קלאסית, המון ספרים, מנורה כחולה, מחשב. יש לי המון חפצים.
יש לי משפחה מאוד נחמדה, אמא ואבא (אני יודעת היום שלא לכולם יש) שני אחים ואחות.
אבל לא משנה כמה אושר ועושר יש במשפחתי, אני תמיד נשארת במצב של… דיכי.
בטח כולכם עברתם משברים בחיים שהכניסו קצת עצב לעולמכם, אבל קרה לכם שפשוט סתם נמאס לכם מהעולם?
כלומר, המצב שבו אתם מגיעים לנקודה שבה פשוט אין לכם כוח לכלום. לא להשקיע, לא ללמוד, המצב שבו אתם מודעים לכל הדברים היפים בעולם, אבל כל שאתם רואים אלו הדברים הרעים.
את העוני, את ילדי הזולות, את ההומלסים, את אי קבלת השונה בחברה, את כל הכיעור ואיכסה שיש לנו בעולם.
ועכשיו אני בוכה כי נמאס לי מהכול ואין לי כוח לכלום.
זו לא קריאת התאבדות, אני בחיים לא אתאבד… חבל לי על כולם, לא בא לי עכשיו לדפוק לכל החברים והמשפחה שלי את החיים ולהשאיר להם צלקת.
אבל כן, אני מתחילה לחשוב שיש לי בעיה נפשית אולי.
טוב, הגזמתי, אני לא בדיכי כל הזמן. אני דווקא הנערה השמחה בחבורה שעושה מלא צחוקים, שקוראים לה "המשוגעת", אבל זה כי אני לא שולטת בצד הכיפי שלי.
בפנים אני נובלת ואני לא רוצה להפיל את זה על אמא שלי שעסוקה מאוד ואבא שלי שלא עוסק בדיבורים כי זה התפקיד של אמא (לא בקטע שוביניסטי, הם הסכימו על תפקידים ביניהם). אני לא אדבר עם האחים שלי, טוב אני יכולה אולי לנסות עם אחי הגדול.
אבל אני לא מרגישה מספיק פתוחה לדבר עם אחי הקטן ואחותי הקטנה עדיין לא בשלה לכל הדברים הללו ואני לא רוצה שהיא תיקח ממני דוגמא או משהו.
ממש עצוב לי ואין לי מושג למה. זה קצת מעצבן למעשה.
כל היום להיות שמחה ואז בערב לקרוס אחרי כל כך הרבה שעות, לגלות פתאום שיש לך מבחן מחר. או ששכחת להגיש עבודה. או שלא הספקת.
ודי נמאס ואני לא יכולה יותר. זהו לא נאום התאבדות, כפי שכבר ציינתי, אני חושבת שזו נאום ייאוש.
הגעתי למבוי סתום. אני שמחה ועצובה כל כך בעת ובעונה אחת.
עמוסה ועם זאת מבזבזת את הזמן. יש לי חיים נהדרים ומשום מה אני שונאת אותם. החברים שלי? שבכלל לא אתחיל לדבר עליהם. מדהימים (לרוב.. למרות שיש להם קטעים מאוד מעצבנים).
ההורים חשבו לעבור לארץ אחרת. אולי זה רעיון טוב. אני מתחילה לאמץ אותו לטובה. אבל יהיה לי קשה לעשות בגרויות באנגלית למשל.
אז לסיכום, באסה לי.
אני חכמה ומרגישה כמו טיפשה. אני תותחית על במה שאני טובה ואני מרגישה חסרת ביטחון, אך שיש לי המון ממנו. מתנגדת לחברה אך פוחדת ממנה.
אני לא יודעת באמת. פשוט נמאס.
אני סמוכה ובטוחה שיש אנשים שהגיעו למצבי, אין לי בכלל צל של ספק. מה עשיתם כדי שיעבור? כי זה מכל הדברים המבאסים בעולם וגם… מכלום בעצם.
ואני יודעת שזו תקופה ושזה עובר. אבל בחייאת ראבק, מה עשיתם כדי לגרום לדיכאון הזה פשוט לעוף לי מהחיים?
תגובות (9)
דווקא קטע טוב. אני בחיים לא הייתי במצב שלך אז לא שיש לי זכות לומר עלייך משהו, אבל אני חושבת את צריכה לספר את כל מה שכתבת פה למישהו. לא סתם לאיזה אתר של סיפורים, כי לנו הקוראים אין בדיוק איך לעזור לך.. (: אני לא חושבת שאת צריכה כדורים חס וחלילה, אפשר לעבור את המצב שלך גם בדרכים אחרות. ובאמת באמת שאת צריכה לומר את מה שאת מרגישה למישהו שיכול לעזור לך, מכל הלב ♡ אל תוותרי !
אז ממליצה לך לעשות דברים טובים ☺
אני די בטוחה שזה יפתור לך הרבה צרות ותרגישי טוב אם עצמך. הלוואי עלי החיים שלך ???? טוב בהצלחה, תנסי לעשות מעשים טובים.
חח תודה.
אני חושבת שמכסת המעשים הטובים שלי נגמרה אף שאני עדיין ממשיכה. אני מאוד דעתנית, אבל תודה.
מאוד חשוב לי לדעת שיש אנשים שאכפת להם, אפילו אם הם לא מכירים אותי או כל אדם אחר.
אז תודה לכן שאתן בנות אדם טובות :)
אוי כתבתי מהמשתמש של חברה…. אבל זו עדיין "אלך"
וברוכה הבאה !!!
אופס לא לכאן… סליחה (((;
אני כל כך מבינה אותך, הייתה לי תקופה כזאת, בעצם אני די עדיין בזאת אבל אני מנסה להדחיק את זה. אני לא רציתי ורוצה לספר להורים שלי, אני רוצה לבקש עזרה אבל אני לא יודעת מי איך ומה אבל אני מנסה לבד להדחיף ולחשוב מחשבות חייוביות לאט לאט זה עובר מקווה שעזרתי (לא שיש לי מושג מה התגובה הזאת עוזרת…)
דיכאון בא בדרך כלל מתחושת ריקנות או דימוי עצמי נמוך. לדעתי את ריקה מבפנים… כי מה בעצם את עושה בשביל עצמך? שום דבר ממה שכתבת את לא עושה בעצמך. את החפצים שיש לך קיבלת, את הלימודים את חייבת… אנשים צריכים יותר מזה. אנשים צריכים משהו שיוסיף לנשמה. ואני לא מדברת רק על חבר נפש. משהו לנשמה יכול להיות כלי נגינה, זה יכול להיות ספר שאת כותבת או התנדבות שתגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. את מבינה? בן אדם צריך לעשות משהו בעצמו, לפעול בשביל משהו שיגרום לו סיפוק, שיגרום לו להרגיש שווה, ראוי… אני לא בטוחה אם מה שכתבתי נוגע לך ספציפית, אבל אולי זה יעזור למישהו אחר שיקרא את זה. בכל מקרה, המון הצלחה נשמה, לילה טוב❤
תודה רבה לכם, האמת שזה עזר.
היום דיברתי עם אמא שלי ול"סתם עוד אחת כמו כולם":
א. אני לא חושבת שאת סתם עוד אחת כמו כולם, כי היום להיות סתם עוד אחת כמו כולם זה להיות ערס או ערסית. לא בהכרח דבר רע, אבל אני בספק אם זו את.
ב. אני גם הדחקתי את ההורים שלי. אני בגיל ההתבגרות אז אני וכל החברות שלי די שקועות בעצמנו אני מניחה (למרות שזה רק בגלל הגיל, אני חושבת שאנחנו די בסדר), כל אחת עם הבעיות והרחמים שלה על עצמה, אז אני לא חושבת שהחברות שלי בכלל שמו לב שאני קצת בדיכאון. אפילו החברות הכי טובות שלי שאמרתי להן בקטנה שאני קצת בדיכי לא עשו עם זה משהו רציני.
אז היום ישבתי עם אמא בערב, ובמשך שעה שלמה דיברנו על מה עובר עלי ואני בכיתי והרבה זמן הסתרתי את הפנים שלי מאחורי השמיכה ואני חייבת להודות שגם אם זה לא שחרר את הכול, זה שחרר המון וזה היה כל כך הקלה.
חלק מהסיבה שלא סיפרתי ישירות להורים שלי היא כי אני לא רוצה להדאיג אותם. אבל אני חיה בבית שרואים אותי גם אם אני לא רוצה.
ואם אני מסוגרת יותר, מסתבר שהמשפחה שלי מבחינה בזה.
אז אמא שלי חיכתה עד שאני אתן לה לגשת אליה ובסוף הבנתי שהיא גם ככה תמיד דואגת לי.
וכשהיא רואה שמשהו עובר עלי, היא תמיד חושבת שזה גרוע יותר ממה שבאמת קורה אז בעצם העובדה שאני מספרת לה מה עובר עלי (לא שאני בעצמי בטוחה לגמרי), אני ממש הקלתי עליה.
ותודה מפתח סול, אני לא חושבת שאני ריקה מבפנים כי אני אוהבת לעזור לאחרים אבל אין לי זמן לעזור להם. מקווה שיהיה יותר טוב.
בכל אופן תודה רבה לך, הדברים שלך נגעו בי!