לאף אחד לא אכפת

מאיפה להתחיל?
למה כולם תמיד חושבים, שאחרי כל סיפור עצוב/ טראומטי, הכל יחזור לקדמותו? ושוב אחייך כאילו הכל בסדר? שאחזור לבצפר ואחייך. ואהיה שם בשביל כולם. לעזור, לחייך, ולהגיד שהכל יעבור.
ואיפה אני בתוך כל זה? איפה? מה אני מרגישה? למישו בכלל אכפת?
לא…
לאף אחד לא אכפת שביום שאמא נפלה בכיתי כמו ילדה בת שלוש. לאף אחד לא אכפת שאיך שאבא נכנס הביתה, נגבתי את פניי ואמרתי שהכל בסדר. כדי לא להעמיס עליו. כי יש לו מספיק על הראש.
לאף אחד לא אכפת שאני כן רואה, כן מרגישה הכל. אבל אני פשוט מחייכת ואומרת שהכל בסדר כדי לא להעמיס על אף אחד. יש לכולם מספיק על הראש. לאף אחד לא אכפת, שלא באתי לבקר את אמא בבית החולים, כי ידעתי שאבכה, שאגרום לה צער. וכמובן, לא רציתי להעמיס עליה
לאף אחד לא אכפת שכשראיתי שאחותי נסתה להתאבד, הרגשתי שהמשפחה מתפרקת סופית.לאף אחד לא אכפת שאני בוכה בלילות וקמה לבצפר כמו גדולה, גם אם לא ישנתי כל הלילה.
לאף אחד לא אכפת שאני בוכה.
וכולם מצפים שאחייך ואגיד שהכל בסדר…ותמיד עמדתי בזה ועכשיו אני מתפרקת. נשרפת בפנים ולאף אחד לא אכפת.
ולאף אחד לא אכפת שאני פה, כמעט בוכה. ואמא, שעומדת פה, לידי, אפילו לא אכפת לה שאני עוד דקה בוכה. היא רק מקשיבה למה שאחותי אומרת שם, במטבח, ורק אכפת לה עם מי היא מדברת בפלאפון.
לאף אחד לא אכפת שבכל יום כשהלכתי לישון לבד, בבית, כשאמא הייתה בבית החולים, אז בכיתי, והרגשתי שהכל מתמוטט. וכולם חשבו שברור שהכל בסדר. וכששאלו אותי בבצפר מה איתי. עניתי שהכל בסדר ומסתדרים. ואמא? אמא מרגישה בסדר. העיקר שהכל בסדר
ולאף אחד לא אכפת שכבר חודשים אני מרגישה לבד. שכבר חודשים אין מי שידבר איתי. שכבר חודשים באלי לבכות בכל יום מחדש.
אבל, למי אכפת? העיקר שהכל בסדר.
למי אכפת שאולי לא קרה לי כלום מבחוץ אבל מפנים אני שבורה? מרוסקת? למי אכפת שכיף לי בבצפר, אבל אני לא יכולה ללכת לשם כי אני מידי עייפה כי בלילות אני בוכה?
לאף אחד לא אכפת…