לאן אנחנו הולכים
"כולם לצעוד!"
"המפקד, לאן אנחנו הולכים?"
"למלחמה כמובן!"
"למה, אם יורשה לי לשאול, אדוני המפקד?"
"כי כך נאמר לנו לעשות!"
"ואתה, המפקד, אתה רוצה לצעוד למלחמה?"
"אני, נערי, מעדיף לשבת בבית ולשתות תה עם אשתי."
"אם כך המפקד, מה אנחנו בעצם עושים כאן?"
"אני, נערי, באמת לא יודע."
תגובות (10)
אחד הקטעים הטובים שראיתי, כל כך פשוט, כל כך חכם, כל כך עמוק! אגב, למה לא בא לך לכתוב, אם מותר לי לשאול?
הו וואו ממש ממש תודה על התגובה! האמת שאני פשוט צריכה למצוא משהו שמעניין אותי לכתוב עליו, כי אחרת פשוט לא בא לי, גם אם יש לי מלא ספרים לעבוד עליהם. שוב, תודה רבה על התגובה! ממש שימחת אותי
משל עתיק יומין מספר על כף-יד האוחזת בחול-ים. אם לוחצים עליו, הוא בורח. כל מה שאפשר זה לשמור עליו ביד רכה.
אם לא בא לך – אל תכתבי בכוח.
כשזה יגיע, הסיפור יכתוב את עצמו.
לגופו של סיפור – קצר, קולע, מעורר מחשבה, וחורג מן המציאות הצבאית.
הפסיק בין 'כולם' לבין 'לצעוד' – מיותר.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
תודה רבה! אחלה משל.
זה היה ללא ספק קטע שלשמו נוצרו לאדם ראש ואת היכולת לחבר מילים.
נפלא לופה!
תודה רבה!!!
מסכימה עם כולם כאן^
(האמת שאני בדיוק אחרי מבחן בהיסטוריה על השואה וכו' אז המוח שלי עשה קישור..) אבל בכל אופן זה קצר ומדהים, בהחלט מעורר מחשבה!
תודה ממש!
כל מה שנאמר לחיילים בזמן המלחמה נאמר להם רק לשם מטרה אחת, החדרת מוטיבציה- מן שקר הכרחי שכזה שבלעדיו דברים לא התנהלו, שקר שמכסה את הרצונות האמיתיים והתחושות המוסתרות שיש לכל אחד והקטע הזה מתאר בדיוק את אותם..
הוא אירוני מפני שדברים כאלה לא צריכים להשמע, והם נשמעים.
ואמיתי- מפני שככה הם פני הדברים מתחת למילות המוטיבציה הססגוניות שהיו אמורות להיות שם במקום..
אכן מעורר מחשבה
תודה רבה :)