לאחר המוות
לכול אדם ודת,
יש את האמונה שלהם לאחר המוות.
גן עדן וגיהנום,
גילגול נשמות.
זה לא ממש חשוב בגלל שכול זה,
הומצא רק בשביל לסתום את החור השחור של הלא נודע.
איש לא באמת יודע מה קורה אחרי המוות.
האם יש המשכיות כלשהי, או לא?
אבל אני מניחה שאם חייתם כמו שצריך,
זה לא באמת משנה.
משום שכבר הספקתם הכול.
תגובות (68)
אני מאמינה בכל דבר גם גן עדן וגם גלגולי נשמות! מסמנת 5
אני פסיכית סורי…
כול כך הרבה דברים לא נכונים בקטע הזה…
קודם כול, מי את שתקבעי האם הדתות צודקות או לא, כאשר אין אדם בעולם שיודע בוודאות. זו ממש יהירות. כוונתי היא שהסבירות שהרבה דתות טועות היא אכן גבוהה, אבל אין לך שום סימוכין לקבוע בצורה עובדתית כפי שקבעת בקטע הזה ש"הכול הומצא" ולפתור את זה כך בהינף יד.
דבר שני, מה זה משנה אם הספקת הכול בחיים כאשר בסופו של דבר כול מה שיש זה תהום הנשייה? אם חייך מסתכמים בחוסר קיום, אז מה זה משנה מה עשית לפני כן?
אין לאיש גם שום הוכחה בכדי לקבוע אם הם צודקים ועל כן,
את לא יכולה לקבוע את דברי כיהירות משום שאני יכולה להגיד כי גם
דת היא פשוט יהירות יומרנית.
וחוץ מזה, העובדה שעשית כול מה שרצית לא תעזור לך לאחר המוות אבל היא תיתן לך רגע של נחמה לפני כן.
אבל הנקודה היא שאת לא יכולה לומר בנימה של קביעה "איזה שטויות! זה הכול מומצא והדברים שהדת קובעת אינם משנים כהוא זה." קביעה כזו תהיה בדיוק ההפך מכול מה שהחילוניות מסמלת, כי להיות חילוני משמעו לא להאמין אם אין תשובות ברורות ולא לקבוע עובדות חסרות ביסוס ופה את קובעת עובדה חסרת ביסוס – שהדת לא משנה והיא סתם המצאה.
ומה אכפת לי מרגע של נחמה אם לאחר מכן אני לא קיים? מה הנחמה הזאת נותנת לגפה שלי?
אשמת הכוכבים?
אשמת הכוכבים זה שם של ספר…
אני מודעת לזה. אבל מה שהוא כתב מזכיר לי את גאס. איכשהו. בדרך כלשהית.
לא קראתי את הספר. ילד אחר בכיתה שלי קרא את הספר הזה…
לא קראתי את אשמת הכוכבים.
אני משער שהספר לא משתווה לספרים טובים באמת, כמו ספריהם של אסימוב, המינגויי ושאר הסופרים הקלאסיים, רק בגלל שזה ספר נוער, כך שהוא נועד להיות נדוש וכתוב ברמה ירודה יחסית, אבל מה אני מבין?! נכון?
אני לא יודעת. תקרא ותנסה. הוא לא ספר נוער רגיל.
כן, אני ידועת. על ילדים שחלו בסרטן… וזה בערך כל מה שאני יודעת. נראה, אולי אני אקרא מתישהו.
אה, ודרך אגב, אני בת…
אה, אופסי, זה לא כוון אלי… סורי…
יש לי דברים טובים יותר לעשות עם החיים האלה מאשר "לקרוא ולנסות" ספרים שהנחתי מראש שלא איהנה מהם. אולי אחרי שאסיים את כול הספרים שאני יודע בוודאות קרובה לגמורה שהם טובים, אתחיל בקריאת ספרים שאיני יודע על טיבם ואף משער שהם גרועים, (שהסיכויים שאיהנה מהם הינם נמוכים יותר משל ספרים מהסוג הטוב לוודאי.) בכול מקרה, לא נראה לי שאני אקרא את אשמת הכוכבים בזמן הקרוב.
זה מצחיק כי אתה מחליט אילו ספרים הם טובים באמת ואילו אינם שווים אפילו מבט.
אז נכון, אלו ספרי נוער, אבל זה לא אומר כי הם יהיו גרועים
לא הבנת.
הנקודה היא הסיכוי. אני די בטוח שאני אהנה ממה שאני יודע שאני אוהב, ומה שאני לא יודע לגביו, אני לא מוכן להסתכן בקריאתו, זה הכול. לא קבעתי שום דבר, רק שיערתי.
דווקא אהבתי, ממש יפה
אני מאמינה שכל החיים הם בעצם חלום של מישהו, וכש"מתים", אז בעצם המישהו הזה מתעורר. ואז גם מה"התעוררות" נמשך חלום של מישהו אחר ואז כשהוא "מת" אז מישהו אחר "מתעורר" וכן הלאה וכן הלאה =)
אהבתי את הסיפור הקצרצר הזה. הוא יפה ונכון (לדעתי).
מדרגת 5 =)
wtf? ואני מאמין ב"כוח" ובמפלצת הספגטי המעופפת.
בטח זה משנה כי אנשים שאחריך יזכרו מה עשית בחייך
ואתה תשאיר חותם וסימני דרך.
ולדעתי זה נכון חוץ מזה
אני מכירה משפט אחד שלא כלכך קשור לכאן אבל עדיין
"הדבר הכי טרגדי בעולם אינו מוות
אלא הריגת החלומות שלנו בעודנו חיים"
^_^
קטע יפה!
אבל גם האנשים האלה שזוכרים אותך ימותו ואיתם בסופו של דבר המורשת שהשארת (גם אם זה יקח אלף דורות, זה יקרה בסוף, זה בלתי נמנע).
וחוץ מזה, מה אכפת לך מהמורשת שלך אם את לא קיימת? (חוסר קיום זה לא דבר של מה בכך, והמורשת שאת משאירה, בקושי אפשר להגיד עליה שהיא פיצוי על הפסד הקיום שלך).
המורשת שאנחנו משאירים אחרינו,
היא הבטחה שאנחנו ניזכר,
גם אם רק לזמן מוגבל,
אבל ניזכר.
אתה מעדיף למות כאשר איש אפילו לא מכיר את שמך?
זה לא משנה לי, אם אני לא קיים.
כמו שלא יהיה אכפת לאדם שיחיה עוד מיליון שנים אם היה מזמן איזה בחור בשם דניאל, כבר עכשיו אני יכול לראות את הדברים כאילו אני לא חשוב. הרי בסופו של דבר זה מסתכם בזה שאני כלום וזהו, אז מה זה משנה אם זה קורה עכשיו או בעוד כמה עשורים?
אז למה להתקיים אם דבר לא חשוב?
אבל אתה עושה את הדברים גם בשביל שהחיים שלך (כשאתה עדיין חי) יהיו יותר טובים. רוב האנשים, זה מה שהם עושים. הם פשוט עושים דברים בשבילם, בשביל שבמן הזה של החיים שלהם הם יספיקו לעשות מה שהם רוצים לעשות. כי תראה, אתה חי, נכון? וכנראה שתחיה עוד כמה-הרבה שנים, נכון? אז אתה פשוט מתכוון לחשוב כל הזמן הזה על זה שבסוף תמות ואז אין חשיבות לכל מה שעשית בחיים שלך?
כי המוות הוא סוף. ולפני הסוף, יש התחלה, ואמצע. זה כמו סיפור. יש את כל האמצע, את כל הדבר הזה שזוכרים בסוף הסיפור, גם אם עם הזמן שוכחים את הסיפור עצמו.
כי הסוף לא יכול היה להתקיים בלי האמצע. המוות לא יכול לבוא לפני שאנחנו חיים, לא משנה מה אנחנו עושים בחיים האלו.
חחח זה כמו סיפור שנכתב במשך הזמן ובסופו של דבר זורקים את הספר אל האש. מה הטעם?
מה הטעם?
הטעם הוא שלפני שזרקו את הספר לאש מישהו הספיק לקרוא אותו. הוא לא סתם היה קיים, בלי שום קשר לשומדבר.
החל מנקודה זו הוויכוח שלנו נהייה חסר טעם, טפל וחוזר על עצמו.
דעתי היא שכולם מתים ולא נשאר מכלום זכר, כך שזה לא משנה מה היה בשלב מסוים בזמן, "פעם", אם בסוף הכול מת ונשכח.
אפשר לומר שאני סוג של מסכימה איתך, אבל בדרך שונה… איכשהו.
אפשר לשאול באיזו דרך? רק מתעניין…
בדרך ש… אני חושבת שלמרות שמתים ושאין כל כך זכר, מה שקורה בחיים עצמם כן חשוב. למרות שזה בסוף נעלם.
למה זה חשוב? מה ההיגיון בזה?
אתה מעדיף לחיות חיים ריקניים ולא לעשות כלום עד שאתה מת?
אני מעדיף לחיות כמו מלך, אבל זה שאני מעדיף משהו לא נותן לו חשיבות… צריך להיות היגיון מאחורי הדברים והעדפה אישית לאו דווקא מבוססת על היגיון.
לא התכוונתי לזה. התכוונתי לכך שזה באמת לא משנה לך מה אתה עושה בחיים, אלא רק שזה בסוף נגמר? לא משנה לך אם אתה מתווכח איתי עכשיו? לא אכפת לך מהמקום שלך בחברה? במשפחה? אם אתה נהנה או סובל? האם כואב לך או משהו אחר?
אכפת לי, כי כול מה שאני מכיר זה את החיים האלה וקשה לי להודות בפני עצמי במוות ולקבל אותו. זו בעיה רגשית.
אבל ההיגיון אומר לי שחיי חסרי חשיבות ואת זה אני יודע מכוח השכל.
אז תתעלם מהשכל! תהנה, תעשה מה שבאלך! תפסיק לחשוב על המוות! הוא סתם רע, חסר רגש, פשיסט חסר חיים ופסיכופת רצחני!!! (אני אוהבת את הביטויים פשיסט חסר חיים ופסיכופת רצחני… זה משפטים משוגעים כאלה…)
זה בדיוק מה שאני עושה:)
הרי בכול מקרה לא חשוב אם ניהנתי או לא, אז למה שלא איהנה?
בדיוק!!! תחשוב חיובי ותאכל תפוזים!! וברוקולי!!! (זה בריא…)
תפוזים זה פרי מדהים (גם החיים שלו חסרי חשיבות).
ברוקולי זה בסדר, אם עושים אותו נכון…
וסקווידוויד הינו תמנון רגזן
סקוידוויד!!!! מתה עליו!!! הוא הכי חמוד שם…
אתה יודע מה הפרי הכי מדהים? חתול!!!! (למרות שהוא לא פרי. זה לא כזה משנה – אבל לא אוכלים אותו. הוא קדוש!!!)
אין לי מה לומר על זה -.-
אם אין – אז אין. לי תמיד יש מה לומר על הכול, אני מדברת בלי סוף! (לא, אני רצינית. חברות שלי כל הזמן אומרות לי שאני חופרת. אתמול אחת שאלה אותי: "כמה את יכולה לחפור?!")
אני חופר יותר ממך: )
אתה לא יכול לדעת. בצ'ט אני בדרך כלל לא חופרת, אבל כשאני מדברת…
אני חושבת שאתה חופר על דברים פילוסופיים משעממים כמו המוות… אני צודקת?
אני חופר על כול דבר. את לא מתארת לעצמך…
זהו, שאני מתארת לעצמי. כי גם אני חופרת על כל דבר (שקיים!!!)
זה שאנחנו חופרים זה נחמד ואפילו נהדר, אבל זה בתגובות על סיפור של מישהי ויש מצב שהיא מתעצבנת מזה…
אולי איפשהו באמת קיימת מפלצת ספגטי מעופפת… מי יודע?
אבל הקטע במורשת שזוכרים אותך במשך הדורות ולא שוכחים. אצל אנשים שעשו דברים חשובים, לפחות.
קח לדוגמה את נלסון מנדלה (בחירה עצובה, אני יודעת): הוא עשה שלום בדרום אפריקה. הוא גרם לאנשים שם להיות חופשיים. יזכרו אותו על כך.
או אם אתה רוצה דוגמה עתיקה יותר, אז קח לדוגמה את אלברט איינשטיין: הוא עשה דברים שבגללם זוכרים אותו. הרבה דברים.
ואם אתה רוצה דוגמה באמת עתיקה, אז קח לדוגמה את ארכימדס (מישהו יווני, מפעם-פעם…): הוא גילה שאם מכניסים חפץ אל תוך נוזל, החפץ "תופס" את מקום הנוזל, והנוזל "מפנה את מקומו". זה לא היה כזה מובן מאליו לפני כן.
לדעתי מספיק שאחרי שאני אמות שלפחות מישהו אחד יזכור אותי. כי אז אני אדע (טוב, אני כנראה לא אדע, אבל בכל זאת), שבאמת הייתי חשובה למישהו. גם אם זה רק אחד או שניים.
וזה באמת מנחם אותך שמישהו זוכר אותך? אי קיום הוא עניין די רציני, לדעתך די בזכרון עלוב כדי לפצות עליו? כלומר את היית אנושית, חיה, היו לך מחשבות, תובנות יקרות ערך, זכרונות, רגשות. את לא רוצה לחשוב שאת מסתכמת ביותר מסתם זיכרון עלוב או בכמה שורות בספר היסטוריה?
ויותר מזה, מה את מקבלת מזה שזוכרים אותך אם את לא קיימת?
ועוד משהו, גם את איינשטיין וגם את האנושות עצמה ישכחו מתישהו, אז זה מסתכם בכך שגם זיכרון לא ישאר מאיתנו בסופו של דבר. (בהנחה שהזמן סופי, האנושית תחדל יחד עם הזמן ובהנחה שהוא אינסופי, יכול להיות שהאנושות לא תשכח אבל הסבירות שאדם יחיד יזכר תרד ככול שהזמן יתקדם עד שתהייה אחד לאינסוף בקירוב שזה שווה בקירוב לסבירות של אפס אחוז, ככה שלא נראה לי שהזיכרון והמורשת האלה הם יותר בני קיימא מהחיים שלנו)
זה לא כזה ישנה לי אם לא אהיה קיימת. כלומר, אני לא קיימת, אבל למישהו אכפת מזה שאני כבר לא קיימת. אתה יודע, אם יש מישהו במשפחה שלך, והוא מת, אז הזיכרון שלו לא יקר ערך? הוא לא חשוב לך? זה עוד סתם זיכרון עלוב? תחשוב על זה.
ואולי לא יזכרו את האנשים ששינו, אבל את השינויים שלהם יזכרו. יזכרו שמישהו מתישהו עשה משהו, משהו שגרם לזה להתקיים (כמו פצצת אטום או מנורת חשמל), ובזכות זה (או בגלל זה) זה קיים.
הנקודה שלי היא שהזכרונות האלה, מבחינתי לא שווים את המוות שלי ולא מהווים נחמה עבורי כהוא זה ובמובן זה, כן, הם עלובים. אני לא רוצה לחשוב שכול החיים שלי והמוות שלי היו רק כדי שמישהו יזכור שהיה בנאדם כזה שהיה כאן ועכשיו הוא מת. אלו חיים שלא שווים דבר אם הם מסתכמים רק בזכרון, ככה אני רואה את הדברים.
אבל אתה חי, ואתה מת. אף אחד לא שואל אותך, לא מתחשבן אם זה שווה את זה או לא, אתה פשוט מת. ומה שקורה אחרי זה קורה, אתה לא יכול לעשות כלום. זה לא כזה משנה אם יזכרו אותך אחרי שתמות, כי אז אתה ממילא לא תוכל לדעת מזה. העיקר שיזכרו אותך כשאתה בחיים, כשאתה עדיין שם ויכול לעשות ולשנות. ולמה אנשים בעצם משנים דברים? לא בשביל שאנשים יזכרו אותם. בשביל שאנשים יזכרו את מה שהם עשו, את מה שהם שינו. הם לא עושים את זה בשביל עצמם, הם עושים את זה בשביל העולם. גם אם לא יזכרו שהם אלה שעשו את זה.
תראי, לדעתי, בהנחה שהמוות אינו יותר מחידלון, אין שום חשיבות לחיים, לא שלי ולא של אחרים. גם אם אני אתרום לאחרים, הם ימותו בסופו של דבר וכול מי שתרמתי קרוב לוודאי ימות, בכול מקרה, אני לא אהנה מזה, ככה שזה לא כול כך נוגע לי…
כמובן שאני יכול להיות לא אנוכי ולתרום לאחרים בידיעה שאני לא אהנה מזה, אבל שוב, גם הם ימותו מן הסתם, ועבורי, אין בתרומה להם שום חשיבות, החשיבות היא עבורם, כך שמכול מקום חיי חסרי חשיבות מנקודת מבט זו.
אז למה להתקיים בכלל אם דבר לא חשוב?
אין למה. אבל עובדה שאנחנו קיימים, ויש אנשים שמשנים. אבל בעיקרון, רוב האנשים, הם פשוט קיימים, בלי מטרה ברורה כלשהיא. הם פשוט קיימים, ומשוטטים בבית שלך, אוכלים ספגטי ומדברים… מדברים… מדברים… עד שהם מתים.
אני מוכרח להתקיים. לא שאלון אותי :)
אני מוכרח להתקיים. לא שאלו אותי :)
אתה בטוח בזה?
לא יכול להגיד לך בוודאות. יכול להיות שאני בטוח, אך לא מודע לכך.
עד כמה שאני משער, אני לא בטוח בדבר.
מי אמר שאספיק הכל כשאמות?
חחח מי שכתבה את הסיפור הזה! דעאא…
משום שאתם לא יכולים להספיק יותר,
אז הספקתם כול מה שיכולתם וזה הכול.
אהה, יכשיו הבנתי למה התכוונת בזה. למה לא אמרת מלכתחילה?
דווקא אני מחבבת את הקטע :)
אבל אני חייבת להסכים עם דניאל בנוגע לקביעה שלך…
חוץ מזה…הקטע עצמו יפה כזה נחמד …
את מהאלה שחושבים יותר מידי הא?
לא ממש
Dani9196
אתה שם לב שאתה מבטל את כל מה שאנשים אומרים ובטוח שרק אתה צודק? היא רק כתבה קטע באתר סיפורים!