לאבחן את עצמך זה טוב? אין לי מושג אני עושה את זה בכל זאת

כל חיי חיפשתי מה לא בסדר בי? מה לעזעזל גרם לי להיות האדם המוזר הזה? המנתח הזה? אז אמא חשבה שאני אוטיסטית ואני חשבתי שאני משוגעת או חולת נפש. היו הרבה תיאורים יפים. כבר מגיל קטן הייתי מנתחת דברים- הבנתי דברים שהיום אני יודעת שהם מטורפים לילדה קטנה. השילוב הזה של חיים לא כל כך קונבנציונליים עם משפחה שיש בה הכול מהכול ושלי עצמי הוא שהוביל אותי להבנות כל כך עמוקות. כבר אז ידעתי שהחברה תוציא כל אדם שהוא שונה ממנה. לא משנה באיזה עולם. גם בעולמם של המבוגרים, הם פשוט יעשו את זה בסבונים יפים ומאחורי הגב. עולם המבוגרים המציא לזה פתרון, זה נקרא חבורות. אתה תהיה בסדר בחברת כל אחד אבל תעדיף את החבורה שלך וזה בסדר. הקורונה, החיים בקיבוץ והאנשים פה שכל מה שמשותף לכולם הוא צאק בסוף החודש שמגיע לקיבוץ הוא שהוביל אותי להבין כל כך הרבה על עצמי ולהתמודד פעם נוספת עם השאלה מה יש בי שכל כך מדהים וכל כך שונה? ועדיין גורם לי לא פעם להרהורים עד רמת חרדות, חוסר שינה עצבנות ועצב. ככל שאני יותר לומדת, ככל שעובר הזמן בקיבוץ אני מבינה את עצמי קצת יותר. הלא התואר הזה ממש הוא תואר כדי להבין בני אדם. ומתוך כך שאני בת אדם אני מבינה את עצמי. כל זמן של למידה מעלה בי זיכרונות שלי כילדה ואני תוהה לעצמי איך לא ראו את החוכמה המטורפת שלי איך אף אחד לא עצר את עצמו ואמר המוח הזה עובד שונה. הרי כבר אז אמרו המורים והמדרכים כי אני "הרבה יותר בוגרת מבני גילי." כבר בכיתה ג' הבנתי שכשאני הולכת לישון אני מרגישה כאבי בטן כל פעם שאני שותה אקטימל אז עשיתי ניסוי- שני ערבים שתתי ובשני ערבים לא שתתי- ובאמת האקטימל היה הסיבה. בחטיבה כבר הבנתי שאקטימל הוא חלבי ושאולי אני מפתחת רגישות לחלב אבל רק נוזלי ובגלל ששוקו וקפה לא עושים לי כל כך טוב השתדלתי לא לשתות אותם גם. אז אני מודעת שאולי אני קצת עפה על עצמי. שאתם בטח יושבים בבית ואומרים לעצמכם מה הקטע שלך? עשית קטע שלם על זה שאת חושבת שאת גאונה שאף אחד לא קלט אותה ולא אבחן אותה? בקיבוץ אמרו לי כמה פעמים שאני חושבת בצורה שונה וש"מתים על איך המוח שלך עובד". למרות שהוא מנתח יותר מידי וכשהחרדה מופיעה זה די קשוח. אז כן, אני חושבת שהמוח שלי עובד בצורה שונה, ושהוא גאון אבל לא גאון של מתמטיקה ופיזיקה כי אם גאון של אינטליגנציה רגשית. דבר שלרוב לא נחשב, לא חשוב ולא רלוונטי. את זה לא בודקים במבחנים המטורפים של משרד החינוך. היכולת להגיד על עצמי דבר כזה- להגיד 'אני מתה על איך שהמוח שלי עובד'- הוא המעיד על התהליך שעברתי: מילדה שרוצה להתאבד עד אישה שעומדת גאה במוח שלה ובעצמה ובתהליך ואומרת- 'כן אני שונה, המוח שלי חושב אחרת'. התכונה "OVER רגישה" שאז הייתה חרדה חברתית לא מאובחנת שנוצרה מאינטליגנציה רגשית גבוה היא שגרמה הכול- והיא שאני כל כך מוקירה, אוהבת ומהללת. הקשב העצמי שלי הניתוח העצמי הוא שהציל אותי פעמים רבות- מרגישות לחלב עד ביטול הרצון להתאבדות ודרך תהליך עצמי ומלחמה על שמירת השונות האישיות שלי בכל מחיר- גם בכזה הדורש לאבד הכול. אז אולי יש לי אינטליגנציה רגשית גבוה ואולי לא זה גם ככה לא משנה בחברה ששמה לעצמה את החומריות לפני הרוח והמוסריות. בייחוד לא בחברה שמטה אצבע מאשימה כלפי אילו ששונים מהכלל ומחריכה אותם להשתנות.