כתיבת החיים- פרק 4

יולי יצאה לרחוב,
שעת צהרים זאת הייתה.
היא בדיוק ראתה את משאית הזבל שעברה באזור,והלכה אחריה עד שתפסה אותה.
משאית הזבל הפסיקה לנסוע כאשר הגיע לבית מספר 8 שהיה בית בקצה הרחוב,
אותו בית שהיה שייך לילדה שיולי הכי לא סבלה בעולם, ששמה היה שיר.
מהמשאית ירדו כמה אנשים כדי לפנות את הדרך, ויולי באה עליהם ושאלה:"סליחה, ביום שבת האחרון נזרק למשאית מחברות ישנות אולי ראיתן אותך?" ואז אחד מאנשים אמר:" כל מה שהיה מיום שבת פונה לזבלה הראשית של אחד מערי המדינה, ולכן אין סיכוי קלוש שתוכלי למצוא אותם, אני מקווה שהם לא היו חשובים לך למדי". יולי לא אמרה כלום שתקה והתאכזבה.
היא הייתה בטוחה שתתחיל מצא למען הנוסטלגיה הישנה שבתוך כתב העט של ידה.
אבל כנראה דברים לא באמת קוראים לפעמים איך שאנחנו רוצים, ודברים שהיו חשובים לנו נעלמים לנו בדרך, כמו אותם זכרונות שאנו חווים בחיים שגם הם נשכחים לעט לעט עם השנים.
אז כמו ביומנים האבודים גם הזכרונות שלנו נעלמים לנו לעט לעט.
ואפילו יומן לפעמים לא יכול לשמר לנו את הזכרון בצורה לגמרי ברורה,
במיוחד שאנשים נוטים לעשות לפעמים טעויות ולזרוק לנו דווקא את הדברים החשובים לנו באמת.

-הסוף-