כשיוצא לי לחשוב…

אני כאן יושבת על המחשב הישן שלך,במקום שפעם היה הבית שלנו, אני אפילו לא חושבת המילים פשוט זורמות לי החוצה, ואני עוצרת לשנייה ומהרהרת … למה אני עושה את זה ?! למה אני חושבת שאני אכתוב משהו ולסתם אנשים אקראיים באתר מוזר של סיפורים יהיה אכפת אם לאנשים הכי קרובים אליי לא אכפת?!
אני יושבת ובוהה בתקרה הקרה הזאת, אני חושבת מה היה קורה אילו לא הייתי עושה מה שעשיתי, אני תוהה מה היה קורה אם כל מה שקרה לא היה קורה … יכול להיות שבכלל לא הייתי יושבת כאן היום. יכול להיות שהוא היה יושב כאן במקומי….

אני מסתכלת על הקיר הלבן עם נגיעות הבז' שאמא צבעה ביום שעזבת, אני מסתכלת במדף העקום שפעם היה מלא במדליות וגביעים שלך… ואני חושבת "רק אני זוכרת שהיית קיים?!"
הם עברו הלאה פתאום כאילו אף פעם לא היית, כאילו אף פעם לא תחזור, ואני יודעת שתחזור, אתה תחזור!

נכון?!

תגיד לי שנכון,
תגיד לי שאתה חוזר… אם לא היום ולא מחר אפילו עוד שבוע…עוד חודש… אפילו שנה אבל בבקשה תחזור.
קר לי פה בלעדייך… כשאתה לא לידי אני מרגישה עירומה…
בבקשה תחזור.

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול…
חזרנו מהקניון אחרי ששיגעתי אותך שעות על כמה אני רוצה וופל בלגי ולא הסכמתי להרפות… בסוף הסכמת,
כשיצאנו מהקניון שוב התחלנו לריב על זה שאני הגדולה יותר ושוב התבכיינת שזה ממש לא משנה ו4 דקות הם לא הפרש משמעותי, ואחי, למרות שאני הגדולה תמיד היית הכי בוגר, תמיד קינאתי והסתכלתי עלייך בהערצה שתמיד לקחת את העניינים לידיים גם אם זה היה בדקה התשעים.

חוץ מבאותו יום… כשיצאנו מהקניון ורבנו בדרך למעבר החצייה
בלי לשים לב המשכתי ללכת, אמנם שלושה צעדים בלבד אחרי סוף המדרכה , אך אלו היו שלושת הצעדים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים שלי…

בשלב הזה הכל קרה במהירות מטורפת… הספקתי למצמץ בקושי פעמיים ומצאתי את עצמי שוכבת מדממת בצד השני של המעבר.

זה היה רכב שאיבד שליטה, וטס נגד התנועה ישירות אליי, עומר ישר שם לב למה שקורה וזיהה את מה שעומד לקרות כבר חמש עשרה שניות קודם… ישר הוא רץ ודחף אותי הכי חזק הכי רחוק שיכל.

אחרי שהבנתי מה קרה התעוררתי מסוחררת מדממת , בקושי הצלחתי לזוז כל מה שהיה לי בראש הוא עומר, התחלתי לקרוא לו אבל בקושי צא לי קול מהגרון.
התחלתי לשמוע סירנות עולות ויורדות… בשלב הזה הרגשתי כאילו העולם נכבה, איבדתי את ההכרה וכשהתעוררתי הייתי בבית חולים.

התעוררתי כשבמיטה לידי עומר שוכב… אבל עם הרבה יותר מכשירים מסביבו ומכונת הנשמה…
הבנתי שמשהו לא בסדר
"עומר" קראתי לו והוא הזיז מעט את ראשו, זה הרגיע אותי… אמי נכנסה לחדר מבוהלת כולה
"רונה!! את בסדר" אמרה ומחצה אותי בחיבוק, על רגלי השמאלית היה גבס וידי הימנית הייתה חבושה מהכתף ועד המרפק, היו לי תפרים במספר מקומות בפנים, ובעוד אמי מחבקת אותי אני מתחילה לחוש את הכאבים…
"סליחה רונרון הכאבתי לך" אמרה, "בקטנה" אמרתי לה "מה יש לעומר?" שאלתי,
"עומר… הילד שלי הקטן.." אמרה במעין הספדה ומיד התחילה לבכות , בכיתי גם, הרגשתי שקרה משהו רע.
"מה קרה לו אמא" אמרתי בטון לחוץ, "המכונית פגעה בו ישירות, הוא עבר אירוע מוחי ועדיין מנסים לאתר את הנהג", היא הסבירה בעודה מנגבת את הדמעות עם מפית ורודה…
"מה זאת אומרת אירוע מוחי? אבל הוא יחיה נכון ? תגידי לי שהוא יחיה" בכיתי
"הרופאים אופטימיים… אז גם אני! אני מבטיחה שלא אאבד תקווה" אמרה בטון בטוח שממש גרם לי להאמין לה.

והנה, שנה מאז, שנה מאז שעומר אחי התאום הפך מאדם בריא חזק וחכם- לצמח.
אמא הבטיחה שהיא לא תאבד תקווה, ובינתיים בשלושת החודשים האחרונים רק אני, לבד.
איפה את אמא ? שכחת את הסבל שעברת בללדת אותנו בלידה טבעית ? את פשוט וויתרת על ילד, על בשר מבשרך, ומה יקרה ביום שהוא יתעורר? הוא יקום ויראה רק אותי שם? יסתכל עליי במבט המתחכם שלו שאומר שהכל בסדר ואז ישאל "רון כמה זמן ישנתי?" ואני אסתכל אליו במבט הכי מאושר אני אצחק ואבכה ביחד ואז כשהוא ישאל אותי "רון מתי אמא באה?" מה אני אגיד לו ? "אמא וויתרה עלייך"? "אמא לא האמינה שאתה תעמוד בזה"? "אמא שכחה שיש לה עוד ילד"!

בינתיים עברתי לגור בבית החולים וניתקתי קשר מהמשפחה
אני מבטיחה לחכות לך עד שתתעורר, אני אוהבת אותך אחי.