כשהתפכחתי
כשהתפכחתי אתמול, נזכרתי שאני לא באמת אוהבת כל כך להשתכר.
אני בטוחה שהכבד שלי גם לא מעריך את המחווה במיוחד. אם כמה שזה סם לכאב, זה לא פתרון ואין טעם להתמוסס בו.
פעם קראתי שאנשים שהולכים לישון מאוחר, עושים זאת כדי לקום מאוחר ולא להתמודד עם המחר. בעבר הייתי הולכת לישון מאוחר כדי לחוות את החיים עד תומם, לא לבזבז אף רגע. אני חושבת שהיום אני יותר קרובה למאמר ההוא. כבר אמרתי שאני מפחדת. בין אם למראה, או למחברת. והפחד הזה… הוא משתק. על אף שאין סיבה שדבר מופשט ישתק דבר. החיים האמיתיים מפחידים. עבודה זה מפחיד. קריירה זה מפחיד. שגרה זה מפחיד, והכל מרגיש גדול עלי וממני. פשוט Overwhelming מאוד. פגשתי הערב את בן הזוג של חברתי. הוא חמוד, נראה טוב והם נראים מאושרים יחד. כיף לראות אותה ככה, במיוחד אחרי הפרידה הפתאומית מבן הזוג הקודם. אבל זה כאב לי ביותר מכמה מקומות, כשהחזיק את ידה בדרך שבה מעולם לא הצלחתי להרגיש בנוח כשהחזיקו את ידי. אולי באמת נועדתי לא לאהוב אף אחד. לא להרגיש בנוח ליד אף אחד. ואיך אוכל לתת למישהו לאהוב אותי כשאני כל כך קונפליקטית לגביי האהבה שלי אל עצמי.
רגע אחד סקסית, רגע אחד שמנה. רגע אחד חכמה, רגע שני לא מבינה. רגע אחד מאושרת, רגע אחר מדוכאת. רגע אחד מוכשרת, רגע אחר חסרת יכולת. רגע אחד משפחתית, רגע אחד מנוכרת. רגע אחד ריאליסטית, רגע אחר חולמת. רגע אחד מרגישה האחת, וברגע השני כמו אפס. ובכל הרגעים האלה את עצמי מחפשת. לאיזו דרך אני הולכת.
איך אוכל להתפשר מאידאל המושלם שלי? האני המושלם. ההוא המושלם. רגע אחד ביקורתית, רגע אחד מקבלת. רגע אחד מרימה, רגע אחר מתרסקת. רגע אחר אמפתית, רגע אחר לא פוחדת, רגע אחר משקשקת, שותקת, משותקת ומתנצלת לעצמי, לאחרים, לעולם.
הבית כבר לא מרגיש אותו מקום בטוח שהיה בעבר. הוא מרגיש מחבוא מהעולם האמיתי. כשהבית מלא במשפחה, הוא שב להיות הבית החם והמוכר. אחרת, הוא מרגיש כמו זיכרון מרוחק של זיכרונות ילדות ומחבואים מתחת לשמיכה מפני העולם. ואני, לעולם לא אוכל לקפוץ מהצוק, מעבר לפחדים שלי אם לא אצא מכאן. לעולם לא אוכל לשגשג איפה שאני יכולה תמיד לזחול מתחת לשמיכה.
אומרים לרדוף אחרי החלומות שלך. מה בכלל החלומות שלי? תשוקות הלב הנסתרות? תחומי העניין? התחביבים? הטיולים? להיות זמרת?
לא רק, אך לפתע הכל מרגיש טרחה מרובה. החיים שחזרתי אליהם, כלומר.פתאום להיות בבית אומר מטלות. הכלבה שמזדקנת וזקוקה לאינפוזיות. אבל לטייל? זה פשוט אומר להנות וללגום את הטבע והחיים.
אולי אני צריכה לצאת למדבר. להיות לבד ולחשוב. לנסות להבין האם אני יכולה להתגבר על הקשיים ולנסות למצוא זוגיות למרות כל הסקפטיות שתמיד תהיה לי? האם אני יכולה להיות מצטיינת בעבודה, ולא להיכשל עקב הפחד מלהתחיל אותה בכלל?
האם ארגיש מימוש עצמי בעשיית דבר מה, שמי יודע אם הוא חלומי בכלל? האם אהיה שלמה עם עצמי לנוכח הפגמים ? אסלח ואקבל אותם? האם אין זה תפקידנו לעשות בדיוק זאת?
אני לא יודעת להצביע על בעיה ספציפית. חרדה ספציפית. מה עוצר ממני לעשות כל דבר- שהוא. מה אני בכלל לא עושה, שאני חושבת משהו חוסם אותי. אבל זו הרגשה. הגוף פשוט יודע. הוא מרגיש.
המדיה לא עושה לי טוב, אני משתדלת להתנתק ממנה, כמה שאפשר. למרות זאת, אני מודה. כשאני רואה כמה טוב הולך לחברות שלי, זה קשה לי, אך אינני מקנאה בהן. ההצלחה וההתקדמות של כל האנשים סביבי, כאילו אין דבר העוצר בעדם. נדמה שהם לא יודעים מהו פחד, אך אני יודעת כי האמת היא שהפחד שלהם, פשוט שונה משלי.
שוב חוזרת ההרגשה המציפה. התקדמות מפחידה אותי. אין עליה שליטה. אין לדעת לאן היא תוביל. היא לא תיכון, או צבא, או מחנה קיץ. אין לה חוקים או זמן מוגבל. היא לא עונה לאף אחד ולא חייבת לקבל כל אחד. היא לא עקבית, לא בטוחה, והיא בטח שלא מבטיחה שום הצלחה. היא תנועה.
אז אי שם, לא הבנתי. כשאמרו לי כמה ברת מזל אני להשתחרר מהצבא עם תכנית, לא ידעתי כמה מפחיד זה להשתחרר ללא אחת. כי כשאין, זה פאקינג Terrifying.
אלכוהול לא יפתור את זה. קומפורט פוד לא יפתור את זה. את המועקה הנפשית שמקורה לא ידוע, פתרונה לא מוכר, והמהעבר לה לא נראה באופק.
כמה קל זה כשגורלנו נקבע מראש, אך כמה קשה כשאף אחד לא מגלה לנו את התכנית. כן. קל יותר לשתות משקה, אבל זה בהחלט לא יקדם אותי לשום מקום. לצערי.
עם כל הפחד, אני גם לא כל כך אוהבת להישאר תקועה. העולם… הוא מלא בלחצים עצומים. אני רק מחפשת חיים פשוטים. אנשים נהיים שפוטים של החברה והמדיה. ממשלות מושחטות, מדינות תחת טרור ואנרכיה, שקרים ומזימות בחדשות. אנשים בורים בעלי השפעה. גברים שחושבים שהם יותר מזרע פתטי בעולם. אנשים שחושבים שמגיע להם יותר. העשיר שמגדיל את הפער בינו לבין העני. האנשים הטובים שתמיד קורים להם דברים רעים. כל המניאקים בעולם שגורמים לך להרגיש התכווצות בלב ולקלל אותם, למרות שאסור לקלל. אלה שמנסים להכניס שנאה ללבבות מלאי האהבה שלנו. ואנחנו, האנשים "הרגילים". לא "האחד", לא כוחות קסם, לא השפעה ציבורית, שפע של זמן וכסף. לא היפים ביותר, החכמים ביותר, החזקים ביותר. אנשים רגילים בחייהם הרגילים. נאבקים ביום יום. נאבקים במשמעות. במעמדות. בשחיטות. בכאב. בצביעות. בעמדות. חורקים שיניים ומנסים לחיות ולהבין מה עלינו לעשות. איך אמורים להכיל את כל המראות והידיעות ולא לתת לאמפתיה ולכעס לכרסם אותנו מבפנים.
בסוף היום, כולנו לבד. אנחנו ישנים לבד. בראש שלנו, אנחנו לבד. אם אנחנו לא נהיה מסוגלים להישאר לבד עם עצמנו, לעולם לא נהיה שלמים עם אחרים בחיינו. אפשר לסמוך רק על עצמנו. כל דבר אחר, כל אמון אחר, הוא מבורך אך אינו מובן מאליו או אבסולוטי. וכיצד אפשר להיות בטוח בעולם שבו למעשה אתה לבד? והאם אתה באמת לבד? או שהדמויות המשמעותיות בחייך מלוות אותך גם בראש? הלא המחשבה עצמה מובנית לא רק מעצמך ומהנפש, אלא גם מה"סופר אגו". מהקולות הקטנים של אנשים בראש. ממה שאנחנו חושבים שחושבים עלינו. שזה יותר גרוע כשאני חושבת על זה, כי אז גם כשאני רוצה לחשוב לבד, למעשה כולם עדיין בראש שלי. לא עוזבים אותי במנוחה. מה גורלי? האם אני, הלוחמת, בעלת נפש עדינה מידי לעולם המורכב שלנו? האם הפתרון הוא לקפוץ למים? לשחות ולקוות ששום דבר לא אורב במעמקים, למרות שכולנו יודעים שיש שם משהו עמוק, עמוק בפנים. אולי גם הוא חלק מגורלנו. משהו דיסטופי שמתנגד לזרם המים. משבש אותו. העולם הוא הרי מציאות ולא אוטופיה. אנו שטים בו. אז האם אנחנו זזים בכיוון הנהר כי לשם הוא זורם, או כי לשם אנו אמורים?
אני חושבת שאני יודעת למה כל אחד רוצה להיות "האחד". הגיבור. בעל הכוחות. האדם שמציל את היום. ששולט במצב. שכנגד כל הסיכויים קם ומנצח עבור מחר טוב יותר. האדם שהוא טוב לב. האידיאל שכולנו היינו רוצים להיות. או לפחות זה שאנחנו אוהבים להאמין שאנו רוצים להיות. זה כי האדם ההוא, טיפש ככל שיהיה בתום ליבו, הוא חזק. האדם שמביס את הסיכויים שתמיד נמצאים נגדנו, לא משנה מה נעשה בחיים. האדם שמתגבר על הפחד ונשאר עומד בקרב. האדם של מוותר כי קשה, מפחיד, או המצב רע. האדם שמצליח. האדם שיכול. אדם חזק. ולעזאזל אם אנחנו נהיה חלשים רק בגלל שהוא כה חזק. גם אנחנו רוצים להיות באותה שליטה. עם אותם כוחות. כל יכולים להתגבר על כל תרחיש ולהציל את היום. אנחנו גם רוצים להצליח. ואנחנו ממש, אבל ממש לא רוצים להרגיש לעולם את הפחד המטפס מאחורי גבנו של חוסר האונים המוכר. אף אחד לא רוצה להסתמך רק על אחרים. הרי מה אנחנו אם איננו מסוגלים לדאוג לעצמנו וליקרים לנו? עדיפות לביחד, אך הכרחות גם ללבד.
אמנם, אנחנו לא מבינים את הסבל הכרוך בהצלחה של הגיבור שאנו מרימים ראשנו אליו. את כל הכאב שהגיבור עבר כדי שיהיה מסוגל להרים ראש ולחייך אחרי מאבק ממושך ומתיש. את כל האימונים וכוח הרצון שהאדם פיתח כדי שיוכל לקום תמיד, גם כנגד כל הסיכויים. אנחנו לא מבינים את ההקרבות שהאדם הזה עשה כדי להצליח להגיע לאן שהוא היום. אנחנו לא מבינים שהוא לא תמיד היה חזק. גם הוא היה אדם רגיל. אולי מפחד מחיי היום- יום. אולי לא רוצה להיכשל בעבודה ובזוגיות. גם הוא נאלץ להתגבר על הפחד בדרך הכי נוראית שאפשר לחשוב עליה- פנים מול פנים. ומביניהם, הוא זה שנשאר עומד.
מאז, הוא לא הרשה לעצמו שוב ליפול, ולכן הוא שב וקם. זה כוח רצון. זה הכל בראש. המזל שלנו, הוא שלפחות הראש תמיד יהיה שייך לנו וכוח הרצון שבראש, תמיד שייך לנו גם כן.
אם תבקרו במוזאון ההיסטוריה של וולט דיסני בסן פרנסיסקו, תתפלאו לגלות כמה הוא גדול ומלא במידע. הסיבה לכך? וולט דיסני היה אדם חזק. וולט דיסני היה כלום. הגיע ממשפחה ענייה מאוד. הדרך היחידה שלו לשרוד, הייתה להצליח. בכל מחיר. לא הייתה לא ברירה. מה שכן היה לו, זה כוח רצון בלתי מעורער שמחר הוא יהיה יותר טוב. מחר הוא יעשה יותר טוב. וכשהוא יחליט שזה לא עובד יותר, הוא יעשה משהו אחר. גם בו הוא ישתפר כל יום כדי להיות הכי טוב שהוא יכול. כוח רצון העביר אותו דרך קשיים אינסוף. דרך מוות, כאב, צבא, מלחמה. דרך קשיים כלכלים וחוסר אמונה של אחרים. אבל לוולט דיסני, רק אדם, היה כוח רצון כל כך גדול שהוא פשוט האמין שאין דבר שעומד בפניו כל עוד הוא ממשיך לנסות חזק. אני חושבת שעל דיסני, אין אדם על הפלנטה שלא שמע. והכל התחיל מכוח רצון. תזכרו אותו. הוא יהיה שם כשלא יהיה לכם אף אחד. הוא שלכם. כי כמו שבטח שמעתם בהרבה טיקטוקים…
אף אחד לא מגיע. אף אחד לא מגיע להציל אתכם. אף אחד לא מגיע לעזור לכם, להרים אתכם, לגרום לכם לעשות כושר ולטפל בגוף שלכם. אף אחד לא ידחוף אתכם כל הדרך להצלחה. זה חייב לבוא מכם. זה כוח הרצון שלהם. אז תטפחו אותו. הוא חברכם הטוב ביותר. הבחור שתמיד יהיה שם כשקשה. אל תשכחו אותו. אם דבר מופשט כמו הפחד יכול לעצור אותנו, אז דבר מופשט כמו כוח הרצון יכול להניע אותנו. כי ברצינות, ברגע שאתם מחליטים שאין סיבה שלא תצליחו (הרי היום כל אידיוט מצליח איכשהו), מה לעזאזל עוצר בעדכם?
תגובות (2)
גם אני מפחד מכל דבר.
זה נשמע קצת קיטשי, אבל צפיתי בסרט "חולית" ויש שם איזו אמרה על פחד… אני אצרף אותה לכאן.
"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."
מן הסתם זה יותר קיצוני… אבל הנקודה היא שהפחד מונע מאיתנו דברים. אנחנו צריכים לעמוד מול הפחד, לתת לו לחלוף על פנינו. ברגע שאנחנו עושים את זה, מתייצבים מול הפחד, פתאום "הנתיב שלו" (במילים אחרות, כל שארית של פחד) נעלם, ורק אנחנו נותרים, כשהפחד הוא רק זיכרון רחוק ואנחנו צעד אחד קדימה.