כשהעולם ייתן לי מיקרופון

אני רוצה לצעוק לעולם!
יש לי כל כך הרבה דברים לומר!
לשנות, לשפר, אולי להשאיר.

אבל יום אחד הביאו לי מיקרופון.
כל העולם השתתק ובהה בי, שאומר משהו. שאדבר. שאצעק.
ואני עומדת בכפיפות גב עם המיקרופון צמוד לכף ידי כמפחדת שיברח
ואין לי מה לומר.

"מה המסר שלך?!"
"מה האמירה?!?!"
קולותיהם הדהדו במחשבותיי והסתכלתי פעורת עיניים סביב
מחפשת איך לברוח.
"העולם מושתת על כסף!" זעקתי.
כולם צחקו.
"כן! … תחדשי לנו משהו!…"

הצמדתי את ידי על המצח והרגשתי איך אני בוערת מחום מאור הזרקורים.
"הייתי רוצה לחפש את משמעות החיים"
אישה עם קול מאנפף התפרצה:"כן! כי חסר פילוסופים כמוך בעולם..!"
"קצת מקוריות!!" עוד אחד הטיח בי.

השפלתי את עיניי. עדיין אחזתי במיקרופון, ולא נתתי לאף אחד אותו. יש לי מה לומר. אני פשוט צריכה לדעת מה הוא.
אחר כך, נעמדתי דרוכה,
קירבתי את המיקרופון אליי
ואמרתי:
"אין לי מה לומר לכם.
את הדברים שאני חושבת יש לי רק לעצמי לומר- לא לכם.
כי ברגע שאומר לעצמי: אני אתחיל גם לעשות.
וברגע שאעשה- כל המילים בעולם לא יהוו כלום, כי אתם תבינו מה אני אומרת.
אני אתן למעשים לדבר בשמי.
אני אדע לסנן את האמירות של העולם ולהצדיק את האמירות שלי.
וגם אם זה יהיה קשה- וזה הולך להיות קשה מאוד- אני לא אפסיק לעשות.
המוטיבציה זה לא מנוע. המוטיבציה זה סיבות. המנוע צריך לבוא בכוח, להכריח את עצמנו להאמין במה שאנחנו אומרים ולעשות משהו. אחרת… אהיה כמוכם.
כמו כל אחד אחר בעולם.
ואני לא רוצה את זה.
אז קחו את המיקרופון שלכם! אני מסתפקת רק בבמה. אפילו סגרו את הזרקורים מצידי.
וזאת האמירה שלי לעולם.
אני אומרת שאין לי אמירה- יש לי עשייה."