כשהייתי קטנה

כשהייתי קטנה חשבתי שאני יותר חכמה מכולם, וככל הנראה באמת הייתי, אבל רק מהילדים בגילי. הייתי מאושרת תמיד, וחבר משיגה תוך שנייה. "חברים?" הייתי שואל ומושיטה זרת, כולי חיוכים. לא פגשתי אף אחד שלא הסכים. ובגלל שהייתי כל כך "חכמה" אז שיקרתי ללא הפסקה. איזה הלם זה יכול להיות ולגלות שלשקר עוד ועוד זה גרוע יותר מלפלח סוכריות, מהמדף השמאלי במטבח. "קיבלתי חתימה מהארי פוטר." שיקרתי במצח נחושה לשני החברים הכי טובים שלי בכיתה ב' בלי בושה לילדה בלונדינית שלמרות שקיבלה רבות את כל מה שרצתה הייתה ילדה שקטה ונחמדה, בגלל החינוך הקשוח וילד עם עיניים תכולות שכולם חשבו שזאת אהבה ביננו.
הם התלהבו, ואני סובבתי אותם על האצבע הקטנה, ילדה שאפילו אז את הספר הארי פוטר לא קראה, ורק סרט אחד ראתה. וכל פעם היא שיקרה ושיקרה ואפילו כשהחברה הבלונדינית שלי קיבלה מאה ואני רק תשעים שיקרתי שוב ושוב שאני טובה ממנה, שתמהר להפנים.
"אני פשוט לא יכולה במבחנים." שיקרתי בקלות.
אבל לאחר כמה שנים התיישבה בחורה על קצה מיתתה ואת הספר האחרון בסדרה סגרה. מבוכה ענקית כיסתה את פנייה כשקית ניילון, חונקת מעט אותה. אותה הבחורה, אני זאת אומרת, הקלידה לחברת ילדותה שעל קשר איתה לא ממש שומרת. ושיקרה שנית, לחפות על השקר.
"זוכרת, את הפעם ההיא שבה שיקרתי לגבי החתימה? אז אני בפורים ראיתי בכלל איש שהתחפש וביקשתי חתימה, חשבתי שזאת אמת." העמדתי פני טיפשה,
ושוב לאחר שנה אני בוהה ובוהה בספר ובאנחה אותו סוגרת. "כשהייתי קטנה.. הייתי כל כך, כל כך טיפשה." והתכוונתי גם לשנה שעברה, בעודך מתבגרת אפילו שנה אחת משנה.