כשד"ר סוס קיבל מלנכוליה קיומית.

ניסיון בפואמה
זה קצת מורבידי, החיפוש העצמי, המסע הפנימי, אחרי תחושת הכתיבה הממלאת, הרצון לדעת והחשיבה המעשית, ההקבלה בין הבנה, לתבונה אמיתית.
התפתחה בי היכולת, ואם ארצה אף אוכל, לעשות אילוץ עצמי, ולשלוף מנבכי נשמתי, במסע פנימי, מלאכותי, עוד רובד של אפלה ורגש, משהו, חצי אמיתי.

עוד תזה פילוסופית? עוד קתארזיס צולח? האם זאת שירה? עוד משפט ועוד שורה, שוקע בתוך הירהור, וצץ הפיענוח, אלו החיים? אלו כל הפרטים והרבדים? כל פרט ספיציפי וכל עובדה, כל ידיעה, כל מילה מחשבה ופיקציה שדומיינה, הכל מהכל מופיע מולי, ועם זאת היכן כל מה שלא נכלל בתודעתי? היכן נקבע הגבול, כי בסופו הכל שחור ולבן, בסופו הכל מובן, מעבר לזמן, מעבר לכל, שם אהפוך לכל יודע ויכול?

אך עם זאת אני בור, בתוך תהום אינסופי, האמת כה פשוטה? או שהיא פרי דמיוני? ומי אני שאדע, הרי זוהי אניגמה, חידה, ואני כה פשוט, אבוד כל תקווה!

סך הכל בן אנוש, שחווה את הקיום, אך נוצרתי מהריק, מהכלום, אז אולי, היקום, חווה את עצמו, דרך עיניי ופתאום באדם, היקום חיי, קיים!

ואני, מנסה, זקוק לבילבול, זה מרגיש רלוונטי, זה צורך משמעותי, שואל שאלות ללא סיכוי, כי האיפוק מציף את גופי, ומתוכי, מתפרצת עוד הבנה וזיכוך אינטלקטואלי שנעלם בין רגע כי הינני תמותי, ולא רציני.

אך אדם, בינוני, שגובל בטיפשות, הצליח לחבר את החלקים, הייתכן שזה כה פשוט? ועם זאת, זה ברח, מעל התודעה האנושית, וזה מין פרדוקס, להבין את התכלית, שהרי אותה האדם ברא לעצמו, בעל כורחו, והכריח את עצמו, לחיות ולחשוב במעגל לא נגמר, על עתיד, על הווה, על עבר, על אתמול ומחר, שוקע במחשבות, שאינן חשובות, והן רק המצאות שאני, משכנע את עצמי, להוציא, זה דחף ביולוגי! או שזוהי באמת אשמתי?

אבל מי אני שאענה על כזו שאלה, בסך הכל בן תמותה, שמתחנן לטיפה של דרמה בהבנה, משמעות לתבונה, רצון עז להגיע לעוד הארה שאבדה ונכבתה, אז שנייה לפני, היא נכתבה, ולנצח תישאר הבעירה שבה, עד שיגיע עוד משב רוח מספקטרום אחר, מעל היכולת חשיבה עצמה, ושוב היא נעלמה.

אינני רק אדם, כי גם מחשבה, שהפכה לאות, ומילה, וכתובה, אך זה יותר מורכב מזה, כי זוהי בכל זאת המצאה, שלי, כי אני החלטתי, מי ומה אני, ומה אני החלטתי, על הכתיבה, במין אילוץ עצמי, כי זה מה שהגוף רצה, וזוהי המצאתי.