כשאיש רואה מראה עצובה

הוא כבר לא זוכר איזה בשבוע זה היה, אבל הוא זוכר שנשמעו קולות מאוד חזקים, כאילו היקום כולו נקרע לגזרים או משהו. אז הוא צרח די הרבה. וכשהוא הפסיק לצרוח הוא רץ לחלון והביט דרכו. מצפה לראות… טוב הוא לא ידע בדיוק מה הוא מצפה לראות במקרה שהעולם נקרע לגזרים. אבל הוא ראה רק דמויות מתרוצצות קטנות, כמו דמויות לגו. כמו בדרך כלל כשהוא הביט מהחלון. כאילו הוא רק דמיין את התפוצצות העולם.
אז הוא רץ לחלון במסדרון, והביט דרכו. מצפה לראות… טוב הוא עדיין לא ידע בדיוק מה הוא מצפה לראות במקרה שהעולם נקרע לגזרים.
זה הרגיש לו שהגרון שלו מתכווץ יותר ויותר, כאילו מישהו חונק אותו. לקח לו זמן להבין שזה הוא שעושה את זה לעצמו.
במקום לראות את עמודי המתכת העצומים משתרעים כלפי מעלה, או מטה (תלוי איך מסתכלים). ובכן, הוא ראה כלום. איך תגדירו להבות המאכלות את כל מה שנמצא בשדה הראייה שלכם- ומעבר? כי זה מה שהוא ראה. ובעוד הוא מסתכל בכל ההרס הלא הגיוני ששרר, הוא רואה אנשים צורחים ואנשים עולים באש ואנשים נושמים את נשימתם האחרונה, ואז עוד נשימה, ועוד נשימה ואז מתים. המוח שלו מתחיל לעכל בינתיים את מה שהוא רואה. אז המוח שלו מחליט להרים טלפון. הוא נכנס בחזרה לחדר.
הטלפון צורח באוזניו מנגינת שיר מעליות במשך כמה שניות. "הלו?".
"בן?"
שתיקה
"בן" "הלווווו!"
"בנג'י חמוד?" "הלו מיייזה?" "בן זה אבא'לה אתה שומע אותי?"
שתיקה
"בן?" "בן!" "אייייייימאאאא!!!! יש טלפון אני לאייייודע מיייזה!!!!"
"בנג'י תקשיב זה אבא תן לי את אמא מתוק שלי"
שתיקה
"בן!!!!!!"
ניתוק.
הוא ירק לפח האשפה הצהוב שמתחת לשולחן וקילל. ואז הוא פתח את הדלת ויצא והלך במסדרון לבקר את החבר שלו.
החבר שלו היה מנהל. הוא ניהל קומה שלמה, זה היה התפקיד שלו. לפעמים הם אהבו להחליף בתפקידים של המנהל והעובד. רק המנהל אהב את זה, כי זה נתן לו קצת שקט. הדבר היחיד שהעובד אהב לעשות כשהיה מנהל היה לבקש מכולם לעזוב את החדר הענקי של המנהל, לכבות את האור, ולהתבונן דרך החלונות הענקיים באורות העיר. כמו מסך HD ענקי. הזמן האהוב עליו להתבוננות היה בסביבות 9 בערב. כי אז האורות הזעירים בבתי הלגו שנשקפו מהחלון היו מתחילים להיכבות. הוא אהב להמר איזה בית יישאר אחרון, ותמיד טעה.
בחדר של החבר שלו היו המון צלצולי טלפון ואנשים לחוצים ומתרוצצים. עשו לו מיגרנה.
אז הוא חזר למסדרון ושאל מישהו מה היה הבום הזה. וכשהוא הבין שהאיש לא שמע אותו. הוא לקח נשימה עמוקה וצעק באוזנו השמאלית: "מה היה הבום הזה?". האיש הסתובב בהפתעה וצעק בחזרה משהו על מטוס ואש והרבה מאוד מוות.
הוא חזר לחדר והדליק את המחשב. עברו כמה דקות והמחשב לא נדלק, אז הוא הדליק את הטלוויזיה. עברו עוד כמה דקות וגם הטלוויזיה לא נדלקה, אז הוא הדליק את הרדיו. המכשיר הישן בישר לו שיש מבצע על מטריות אם מגיעים לחנות ביום ראשון בין השעות תשע עד שתיים, ובין השעות ארבע עד עשר. ואז השדרן הצרוד צווח בהיסטריה שזה המקרה המזעזע ביותר שקרה בהיסטוריה האנושית, ושכרגע אין עוד הרבה פרטים, אבל שכשיהיו, הם יעדכנו.
ואז נמאס לו מהעמימות של כולם והוא חיבר את הדיסקמן שלו למערכת השמע ולחץ על פליי. מוזיקה קלאסית מחקה לו את המיגרנה כמו שלחם מוחק עופרת.
לפעמים כשהוא היה מתוח הוא אהב ללעוס מסטיק. הוא פתח חבילה לבנה של מסטיקי מנטה ותחב חופן לפיו. בין הביטים הרגועים של המוזיקה הוא שמע את שריריי הלסת שלו נאבקים תחת איום החומר האלסטי המזיק והמרגיע הזה. היה לו קצת חריף בהתחלה מפצצת המנטה, אבל זה עבר. הטעם בפה שלו מעולם לא היה כל כך רענן. עד כדי כך הוא היה לחוץ.
החבר שלו, המנהל, נכנס פנימה ואמר שההוראות שהוא קיבל אמרו שכולם צריכים להישאר כרגע בבניין ולהמשיך בעבודתם, אבל שהוא יבין אם הוא ירצה לקחת הפסקת צהריים מוקדמת מאוד ולצאת להתאוורר קצת. הוא ענה לו שהוא בסדר בינתיים, הודה לו, והמנהל יצא מהחדר.
ומאז הכל קרה במהירות כזאת, שהייתה מרשימה אפילו את פותר הקובייה ההונגרית הכי מהיר בעולם.
הוא ראה את המטוס הזה כבר עשר דקות, והוא לא הבחין במשהו מוזר. הוא המשיך לא להבחין בשום דבר מוזר עד שהמטוס היה קרוב כל כך לחלון שלו, שהוא יכל לזהות אם הטייס היה זכר או נקבה. הוא היה זכר. והמטוס המשיך להתקרב, ועכשיו זה כבר היה נראה לו מוזר. בזכות המתמטיקה והפיזיקה- המקצועות שהוא לא סבל בתיכון, הוא הצליח לעשות את החישוב הפשוט והבזיקה בו הידיעה שהוא הולך למות.
הוא חשב על כל מיני דברים.
למשל הוא חשב על זה שכל הבולשיט הזה של הילוך-איטי-בשניות-שלפני-המוות כנראה דפוק אצלו. ועל זה הוא לא רואה את כל חייו עוברים לנגד עיניו (למרות שזה היה יכול להיות מייגע ומשעמם), הוא ראה את החיוך המטורף והמכוער להפליא של הטייס.
הפתיע אותו שהוא לא חושב על בן או על אשתו או על מה לעזאזל קורה כאן.
בשניות האחרונות, כשהוא כבר הבין באופן סופי ומוחלט שהוא הולך למות, הוא נשם נשימה עמוקה וחייך. וכשחוד המטוס ביקע את החלון הוא התכדרר מתחת לשולחן המחשב שלו ליד החלון וחיכה. המחשבה האחרונה והמדאיגה שחשב הייתה שהמילים האחרונות שלו היו קללה. הוא קילל שוב.
ואז הוא נהיה חירש. וגם אחד מניצולי הפיגוע במגדלי התאומים.