כרמלה

היא ישבה וראתה אותן בטלוויזיה.
אחת עורכת דין, אחת רופאה ,אחת פרסומאית, אחת פוליטיקאית..
הן ריצדו על המסך שלה מדי יום. נשים. נשים מצליחות.

היא נזכרה במה שהייתה.
במה שיכלה להיות.
במה שאף פעם לא תהייה.
איך החיים עברו להם כ"כ מהר?
הכל היה מובן מאליו..
למה לא שאלה אף פעם אם זה יכול להיות גם אחרת..
הכל היה כ"כ ברור,כמו משהו שחקוק באבן.
הם היו זוג צעיר בעיר קטנה.
היא הייתה אמא צעירה לשני ילדים קטנים, במדינה מתפתחת,בחצר אחורית רחוקה,והחיים עברו כל אחד עשה את התפקיד שלו בלי לשאול יותר מדי שאלות.

אף אחד לא חשב שגם לה היו שאיפות,רצונות וחלומות.. ופתאום התברר לה שהיא יכלה לעשות איתן משהו..
היא פרצה בבכי,בכי של אדם ששום דמעה כבר לא תעזור לו,בכי של יאוש.
כי זהו נגמר.
לא יהיו עוד אפשרויות.
אף פעם לא באמת היו.

אבל אחרי הכל היא הייתה אמא.
בסופו של דבר זה הבן אדם שהייתה ,השנים שחייתה..
הזיכרונות שנחקקו, התפקיד שלה..
האם יכלה להיות אחרת?
משתדלת לא לדבר על זה הרבה ,לא להתמרמר ,להתלונן ..
עכשיו צריך לחיות וזהו. הכל עבר ..אין טעם לערער.
אבל מדי פעם בלילה מתגנבת מחשבה
האם יכלה להיות שונה?