כריסטופר סופרטרמפ
נפרדתי מכל העול המשוגע של העולם, שונה מכולם, שיכור מהוויה של חופש. תפסתי את קו 142 לאמצע שום מקום, ודיברתי לעצמי במשך הימים בהם הבנתי כי לא טוב לו האדם לבדו. חופש מוחלט פירושו להיות לבד, אך האושר אמיתי רק כאשר אתה חולק אותו. נדדתי כרוח בין ערים וארצות, נהרות ומערות, קברתי זהות ופיתחתי דמות שאותה עטיתי כמסכה שתשחרר אותי, מכל הזיוף הזה מאחוריי כל החיוכים והמילים החשובות. בין כבישים לאנשים הלכתי לבד והרגשתי את הארץ כמו שרק אמת יכולה לספק, התמסרתי למסע שבו כריס הלך ולא שב, בין הורים לילד שנעלם לילדה עם מבט מאוהב, המשכתי ורציתי עוד, תמיד חלמתי קדימה והלאה. חושב והולך אחר מחשבותיי, אמונותיי והגיגיי המושמעים ברוח, כותב לי את מה שנשפך מהמוח הפתוח וההבנה האבסולוטית של המצב. אני אלכס ואני חופשי, אני אלכס ואתם לא יודעים שמוטטתי עולם, מציאות מרוחקת מנותקת ממני ואני ממשיך בשלי, דרך שלי אהובתי, אל הצפון הגדול והנורא, דרך רגליים ומגפיים, דרך מכוניות ורכבות, נווד נזירי ושובה לב, אי אפשר שלא להתאהב. ביקשתי לאבד את עצמי ולא להתאבד, ביקשתי להתבודד, ביקשתי להתחבר אל הנהר ואל האיילים, ביקשתי לקדש את החיים החדשים. הלכתי ולא חזרתי, שרדתי אך משהו ממני גם ככה רק בקושי נשאר, ובסוף החזון ומגילת החופש גיליתי שטעיתי, אכלתי את הטעויות שלי והורעלתי. פילוסוף או שוטה בעל תבונה, איש של אמונה, תהיתי ותעיתי בדרכיי, אולי, אבל המשכתי ודחפתי את עצמי עד הסוף, עד שנשארתי כתמונה, כהקדשה וכדרך חיים, נשארתי בדמותי, אבל לא בחיים.
תגובות (0)