כנף שבורה- פרק 7

הלב שלי דופק במהירות, מחריש את אוזניי, השמש מסנוורת את עיניי. הציפורים הקטנות צייצו על העץ במין מנגינה משונה ורציתי רק להעיף אותם מימני. מהכביש הסמוך מתפרץ רעש בלתי נסבל של צפצופי מכוניות וחריקת גלגלים. אני רוצה לחזור אל החדר החשוך שלי. העצים סביבי מקיפים אותי, אני לא רוצה להיות כאן. איזה מין מקום משונה זה. איפה אני בכלל? אני מתחיל לרוץ בין העצים, גופי מזיע וחולצתי נדבקת לגבי. האוויר הקר מפלח את פניי ואני נופל על האדמה מכסה את אוזניי מרעש הציפורים ששרות בצמרת העץ. אני מנסה להסדיר את נשימותיי ונרגע. אני לא יכול לאבד שליטה עכשיו, התכוננתי אל זה כל חיי ועכשיו הגיע הרגע האמיתי שלי להוכיח לאבי שאני יכול לשרוד בתוך כל המקום הזה. אני מתעשת על עצמי וקם מהאדמה. אני נזכר במכשיר הקטן שהביא לי אחד מהשומרים כשהודיע לי על מות אבי. באותו רגע דחפתי אותו אל כיס מכנסי ולא התייחסתי אליו אבל עכשיו אני מוציא אותו מכיסי ומנסה להבין מה לעשות איתו. המסך שחור ואני רואה דמות דרך המסך. הדמות היא בחור שנראה בגילי בערך. הוא קירח ויש לו עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה וריסיו ארוכים. טווי פניו חדים שפתיו וורודות ומשורטטות וגוון עורו שחום וחיוור מעט. הוא לבוש באותה חולצה כמו שלי. חולצת טישרט פשוטה בגוון כחול קהה ונראה כאילו הוא מסתכל עליי מבעד למסך. כשאני נוגע במסך הדמות נעלמת ועל המסך מופיעה תמונה של עננים שחורים. כשאני לוחץ שוב על המסך מופיע לי מין משהו מוזר. מין חץ כזה שכתוב מתחתיו תילחץ עליי. אני מהסס לרגע אך לבסוף לוחץ. דמותו של אבי מופיעה אל מולי. הוא מדבר אליי, הוא אומר לי משהו אך אני לא מבין אותו. אני מקרב את המסך אל אוזניי ומצליח לשמוע את דבריו. "הגיע הזמן שתשתחרר ויליאם, ברוך הבא אל עולם בני האדם" הוא אומר בקולו הנוקשה והעבה ואני ממשיך להקשיב לו ולכל מה שהוא אומר. הוא מסביר לי על העולם הזה כאן. הוא מסביר לי על המכשיר שהביא לי ועל הדרך להשתמש בו. הוא מסביר לי איך להתקשר ככה הוא אמר שקוראים לדבר הזה, אל אנשיו שיבואו לקחת אותי אל ביתי החדש. והוא מאחל לי הצלחה. המסך נחבא והוא נעצר. עכשיו אני יודע מה לעשות. אני יודע לאן ללכת ואם אבא אמר לי שהכול יהיה בסדר. ושאם יצאתי זה אומר שאני מוכן אז אני צריך לסמוך על דבריו. אני חוזר אל המחסן הקטן שבו התגוררתי כל חיי אל החדר החשוך שלי ומתקשר אל אחד מאנשיו של אבי ואומר לו בדיוק את מה שאבי אמר לי להגיד, מילה במילה ותוך כמה דקות מחכה לי מחוץ לחדר מכונית שחורה ומבריקה. חלון המכונית נפתח ואני מזהה את אותו הבחור שהודיע לי על מותו של אבי אותו הבחור עם השיער הארוך והעיניים השחורות והקהות. "תיכנס למכונית ילד" הוא אומר ואני עושה כדבריו. ברגע שאני נכנס למכונית הוא מתחיל לנסוע. הוא סוגר את החלונות והשקט חוזר אליי. השקט שאני כל כך אוהב. החלונות השחורים מונעים מהשמש לחדור אל המכונית ואני נהנה מהחושך, מהאפלוליות הזאת שעוטפת אותי כרגע. עיניי נעצמות לאט ואני שוקע אל תוך שינה עמוקה.
כשאני מתעורר אנחנו באזור אחר לגמרי. הנוף מהחלון הופך לכחלחל, המון מים. אני זוכר שזה נקרא ים. כשהייתי בן 3 סבא וסבתא היו נוהגים לקחת אותי לים בכל סוף שבוע. החול הרך, השמש החמה, האוויר הנעים שבא מהגלים והמים הקרים שמדגדגים את האצבעות ברגליים. "ברוך הבא למיאמי" אותו הבחור מסתובב להביט בי בעיניו הגדולות ומחייך אליי בחמימות. איפה זה מיאמי? אני לא יודע. למה אני נמצא דווקא כאן? אני גם לא יודע אבל אדע בקרוב. זה מה שאבי הבטיח לי כשדיבר אליי דרך המסך. אנחנו נוסעים עוד כמה דקות נוספות והמכונית נעצרת. "אתה יכול לצאת" ואני יוצא מהמכונית. השמש שוב מסנוורת את עיניי. ייקח לי זמן להתרגל לכל האור הזה. האיש מוציא מכיס מכנסו השחור צרור מפתחות קטן ומושיט לי את הצרור. "מה זה?" אני שואל. "זה המפתחות לבית שלך, ברגע שתיכנס לבית תקבל את כל התשובות לכל השאלות שרצות לך כרגע בראש, אז קדימה בוא אחריי" הבחור מוביל אותי אל בית קטן עם רעפי עץ אדומים וגינה ירוקה וקטנה שמקיפה את כל שטח הבית. הוא פותח שער קטן בכניסה שמוביל אותנו הגינה הקטנה והירוקה ומשם אל דלת הבית. "קדימה תפתח את הדלת" הוא זז מעט ונותן לי לפתוח את דלת הבית עם המפתחות שהביא לי. הדלת נפתחת ואנחנו נכנסים. "על המיטה שלך יש מספר מסמכים, שיסבירו לך הכול, יש לך גם מכתב שאביך השאיר לך. קח לך כמה שעות להתרגל ואני אחזור ואסביר לך עוד כמה דברים שאתה צריך לדעת" הבחור יוצא מהבית ואני נשאר לבד. סוף כל סוף לבד. הבית מרוהט ומעוצב. סלון עם שתי ספות, אחת בצבע צהוב ואחת בצבע אפור עם כריות בצבע שחור עליהן. הייתי אומר שזה יותר מדיי צבעים אבל אני יכול להתרגל. מול הסלון בפינה יש מטבח. המטבח מעוצב בשיש שחור וארונות לבנים עם זכוכית שקופה. המקרר בצבע לבן ומעליו יש עציץ ירוק וקטן שהעלים שלו משתלשלים למטה. יש דלפק שחור עם שתי כיסאות בר גבוהים ועל הדלפק עצמו יש סלסילות פרחים צבעוניים ומהודרים. אני פונה אל במסדרון הרחב, ומתקדם אל החדר שבקצהו. אני משער שזה החדר שלי לכן אני פותח את הדלת ונכנס אליו. חדר ילדותי מדיי, מלא באביזרים ובובות. הקיר הגדול צבוע בצבע כחול בהיר ומצוירים עליו כל מיני ציורים צבעוניים של דינוזאורים. על המיטה יש ערימת כריות בצבע ירקרק ועל התקרה מודבקים כוכבים קטנים וזוהרים. בצידו השני של החדר תלוי ערסל צבעוני בגווני ירוק כחול ולבן ועליו מונחת בובה ענקית של דינוזאור ירוק. אם הייתי ילד קטן הייתי מתלהב מהחדר אבל כרגע כל הצבעים האלה עושים לי כאבי ראש. אך לא טעיתי זה היה החדר שלי. כמו שהבחור אמר לפני שיצא מהבית, על המיטה שלי היה אמור להיות מספר דפים ומכתב מאבי וזה באמת מה שהיה על המיטה. אני מתיישב על המיטה הרכה ופותח את המעטפה החומה שבה היה את המכתב מאבי, אני פותח את הדף שהיה בתוך המעטפה ומתחיל לקרוא.
ויליאם אם אתה קורא את זה כנראה שאני כבר לא בחיים. אם אתה קורה את זה סימן שאתה לבד ואתה במקום אחר לגמרי עכשיו. הרבה אנשים רצו במותי אבל בשנה האחרונה הרגשתי שאני מתקרב לזה יותר מדיי לכן כתבתי לך את המכתב הזה. הבית הזה הוא שלך ואתה תגור בו. יש כאן הכול ואתה לא תצטרך לדאוג לשום דבר. ברוך הבא אל העולם ילד, הגיע הזמן שתבין למה הכנתי אותך כל השנים האלה. ועכשיו לדבר העיקרי. כמו שאתה יודע, במשפחת גריי נוקמים נקמות ואני רוצה שתנקום את מותי. אני רוצה שתהיה חכם ותתעלל במי שגרם לך להיות יתום. אני רוצה שתנקום את מותי. חיים תחת חיים ואל תשכח את כל מה שלימדתי אותך, הערכים שלך חשובים ואתה תצטרך אותם כדי לשרוד בעולם הזה. תיצמד אליהם ואל תשכח אותם לעולם אחרת תאבד בתוך כל הבלגן. תהיה חכם ופיקח ואל תיתן לאף אחד בשום פנים ואופן לפגוע בך או להיכנס לך ללב. אל תשכח ויליאם- אין רגש, אין חולשה אין כאב. ולעולם אל תחשוף את סוד המשפחה שלנו. אל תחשוף שאתה קשור אליי ואל תזכיר את שמי לעולם.
אפילו במכתב שלו הוא לא הפגין שום חיבה אליי או גאווה. הוא רק ציין את זה שאני צריך לשמור על המשפחה שלנו ולא לחשוף את סודנו לעולם. לא לחשוף שאני מקושר אליו. גם בפרידה, במכתב האחרון שלו הוא היה קר אליי. אני אשקר אם אגיד שזה לא מפריע לי כי זה כן. אבל עכשיו אני מנסה להתמקד בדבריו ולא בדרך כתיבתו הקרה. או חוסר חמימותו אליי גם בפרידה מימני. יש לי מטרה סוף כל סוף ואני יודע מה אני צריך לעשות. זה ייקח זמן אך אני אגלה מי היה אחראי לרצח אבי ואנקום את נקמתו. אני מקפל את הדף בחזרה ומחזיר אותה אל המעטפה החומה. במסמכים הבאים מופיעים כמה דברים לא מעניינים במיוחד ואחרי עיון מקיף אני לא מוצא משהו שיכול לעזור לי. אך ברגע שאני קם מהמיטה אני מגלה שהתיישבתי על מסמך שאותו לא קראתי. אני פותח את הדף המקופל ומולי יש תמונה של בחורה. שמה כתוב מתחת לתמונה ואני קורא אותו ובוחן את תמונתה לרגע. שיערה חום וגלי שמסתלסל על כתפה. עיניה ירוקות ובהירות וריסיה ארוכות מה שנותן לה מראה מעט ילדותי. תווי פניה חדים ומשורטטים. והיא זוהרת, נראה כאילו השמש ממש קורנת מתוכה. אני מוריד את עיניי מתמונתה וממשיך לקרוא את המידע שכתוב לי עליה. כשאני קורא את השורות האחרונות של המסמך אני מבין מי היא ומה היא עשתה. גופי בוער מעצבים ואני קורע את תמונתה בכעס. אני רוצה להרוג אותה. אני רוצה לשרוף אותה על מה שעשתה. אני כבר שונא אותה. נשמעות דפיקות קלילות על הדלת ואני יוצא מהחדר בסערה והולך לפתוח את הדלת. זה היה אותו הבחור עם המכנס השחור והשיער הארוך שהביא אותי לכאן. "אני מבין שהבנת הכול" הוא אומר, כנראה הוא הבין לפי הבעת פניי המתוסכלת את מה שהרגשתי כרגע. "אני רוצה שנתחיל כבר הכול מחר" אני אומר והוא נכנס לבית. "יש לנו כבר את כל הפרטים על המוות של אבא שלך אנחנו יודעים הכול, עכשיו העבודה שלך תהיה לנקום את מות אביך" הבחור מתיישב על הספה הצהובה ואני מתיישב לצידו אך שומר מימנו מרחק של כמה סנטימטרים. הוא מספר לי על הבחורה ועל חברים שלה. הוא מספר לי את כל סיפור חייה ואת הקשר שלה לאבא שלי. הכול מתבהר לי ואני מתחיל לגבש תוכנית במוחי. אני יודע בדיוק מה אני הולך לעשות אבל בשביל זה אצטרך קודם כל ללמוד להכיר אותה ואת חבריה מקרוב. להכיר את חולשותיה ולדעת עליה הכול. זה יהיה ארוך וקשה אך אני יודע שאני אגיע למטרה שלי ואשיג אותה, הרי למה התאמנתי כל חיי? לדבר הזה, למשימה הראשונה שלי. אני מרגיש שאני מוכן להתמודד עם זה ואני מרגיש שאני יכול לנצח. עכשיו רק נשאר לי להוציא את כל מה שיש בראשי לפועל. אצטרך ללמוד כמה דברים בשביל לעשות את הכול מושלם. לכן אצטרך גם סבלנות. אלמד קודם כל את מה שאני צריך ואחר כך אצא אל משימת חיי ואנקום את מות אבי, אף אחד לא יוכל לעצור אותי או למנוע את מה שאני הולך לעשות. המטרה מקדשת את האמצעים ואני מקדש את המטרה. ואשיג אותה בכול מכיר, לא משנה מה זה ידרוש מימני. אכבוש אותה ואנצח. אביא גאווה לאבי וסוף כל סוף אהיה מאושר.