כן לא, שחור לבן

משעמם לי.
אני משתעממת משיחות, משתעממת מאנשים ומפעילויות שלא מגרות את המוח שלי בצורה קיצונית מספיק, כדי שיתעניין.
אני משתעממת, עד לרמה בה אני מסוגלת לנתק את עצמי מאנשים הקרובים אליי, מהסיבה שלא גירו אותי מספיק.
אני קופצת מנושא אחד לאחר, מדלגת כאיילה בין ההיגיון, לרצון.
אני אוהבת שירים שמרסקים לי את הלב
אני אוהבת אנשים שמפרקים את הנשמה שלי לגורמים
אני אדם של משחקי כוחות, או שהשליטה היא בידי- או שאין לי שליטה בכלל.
כל מה שנמצא בצד הבריא, הוא בינוני, הוא האפור;
האפור הוא משעמם, האפור הוא השטח שלעולם לא אוכל להישאר בו יותר מ2 דקות.
משעמם לי להשתעמם מהמחשבה על מה שיכול להיות משעמם מדי לטעמי, משעמם לי לחשוב על הגירוי הבא שאצטרך לספק למוח המעוות שלי
בתקווה שלא אגש למגירה הרביעית במטבח, אוציא שוב את הסכין ואעביר על עורי, רק כדי שארגיש משהו.
כשאנחנו שוכבים, אני מבקשת ממנו שיכה אותי חזק, אך הוא לא מסכים-
זה הרגע שבו אני מאבדת עניין, אני נותנת ניסיון אחרון ומבקשת ממנו שיחנוק אותי
לזה הוא כן מוכן, למרות שתמיד הוא משאיר לי מקום לנשום.
הלוואי ויום אחד אפסיק להימשך רק לאנשים שלוחצים את לבי בין שתי כפות ידיהם הקפוצות, הלוואי ואפסיק ללחוש את שמם של אלו היודעים רק לקחת ואף פעם לא לתת, אנשים שלא יודעים לאהוב אך דורשים שיאהבו אותם.
למרות הכל, אני עובדת עם עצמי;
אני מנסה להטיף למוח שלי שמותר לי לחיות את השקט, שלא הכל צריך להיות הכנה לסערה, כן מגיע לי שיהיה לי טוב.
מגיע לי להיות בחברת אנשים שיודעים לחבק, מגיע לי להיות עם מישהו שמלטף את פניי, שלא אתכווץ מהמחשבה שהוא הולך לסטור לי במקום.
השעמום הוא ההרג המוחלט ל'אני';
אני מתחננת לאלוהים הקיים בראש שלי, בכל פעם מחדש, לאהוב את מחסור האדרנלין
אני מתחננת שלא לחיות את מרדף השיגעון
מבקשת לאהוב את האמצע;
הלוואי והייתי מסוגלת לאהוב את עצמי, להיות מסוגלת להישאר בשטח האפור-
אבל הצבע הזה אף פעם לא החמיא לי.