כמו כולן

איזה כיף זה לקום בבוקר, ללכת לבית ספר, יום חדש.
ללכת לכיתה ולשמוע על הזוג החדש שנפרד אחרי דקה,
אפילו לקבל שיעורי בית מהמורה המעצבנת זה בסדר, שיהיה על מה להתלונן עם החברות.
גם לפעמים זה נחמד שאומרים לי שרזיתי, שאני חכמה. כן זה נחמד. ככה זה חברות, "תמיד מפרגנות".
אז הכל טוב, אין פה שום דבר יוצא דופן. חיים של מתבגרת. אז בשביל מה פרקתי פה את ההתחלה הלא נחוצה בכלל הזו? אני מגיעה לנקודה ממש עכשיו. כמה תלונות שנמאס לי לסבול ולשמור בלב. תלונות על החיים שלי.
סכין, ברגל, ביד, בבית השחי, מתחת לאף, בצידי הלחיים, בבטן, במפשעות.
לא הסכין שחשבתם, סכין גילוח. אה אז היא לא חותכת? אז מה הביג דיל? מה שווה הסיפור הזה בלי קטע קורע לב שבו אני נמצאת על סף המוות. אולי זה לא מספיק קורע לב בשבילכם. אבל לי זה קורע את הלב, כל ערב.
העברת סכין במהירות, עוד פעם החלקת הסכין על הגוף. אפילו בצבוץ של שיערות זה נורא. מה אני בן? שיעור בבית השחי? לבת? זה לא נורמלי. אני חייבת להיות חלקה. אם אני לא חלקה אני אפילו לא יכולה לקרוא לעצמי בת. שיער שהוא לא על הראש יש רק לבנים. סכין הגילוח פותחת את הפצעים, מורידה דם אדמדם כהה, טיפות על גופי. כמה זה כואב. כן שיעור יתר זה קשה.
עוד יותר קשים כל הטיפולים האלה שאמורים לפתור את השיעור הזה. שאמורים לגרום לי להיראות נשית יותר. כואב לי על כל אלפי השקלים שהולכים עליהם. שההורים שלי מבזבזים עליהם. מוציאים שטרות על גבי שטרות רק כי אני נולדתי עם בעיה שכזו.
זה יותר כואב מכל כאב שאני סובלת בטיפולים האלה, כשהדם זולג מהפצעים.
אם אני אהיה שעירה יצחקו עלי בבית הספר, ישפילו, ירכלו. אני אהיה "השעירה".
כן זה הכינוי שעובר בבית הספר לכל הבנות השעירות. כמה מתוחכם.
בסדר ככה זה מתבגרים… זה לא צריך להיות מתוחכם, רק לפגוע.
והכי גרוע? שאחרי כל הסבל הזה שנגרם לי בערב, אני קמה לבית הספר והולכת לדבר עם החברות ומנהלת את היום כרגיל, צוחקת, מחייכת. ואף אחת לא יודעת מה אני עוברת כל ערב. כאילו נולדתי חלקה. ואני מנסה פשוט לא להרים ידיים, למצוא תירוץ למה ללבוש חולצות ארוכות גם בקיץ. "פשוט נגמרו לי החולצות הקצרות, אוף שוב הן התכווצו בכביסה" אני אומרת.
אבל האמת, זה כדי שאף אחד לא יראה את פצעי הגילוח.
אבל תאכלס, לאף אחד לא אכפת מה עובר עלי. העיקר שאני אגיע חלקה ונורמלית לבית הספר.
כמו כל בת אחרת, וככה אני עוברת את היום בשלום. כל יום.