כל – כך קר

כל כך קר שאני כמעט ולא יכול ללכת.
אני מתקרב מרחוק, עם ידיים בתור ג'ינס משופשפים, עם מבט מופנה לעבר הנעליים. סניקרס בכחול זוהר. כשאני דורך על המון עלים שנשרו מן העץ, המשמיעים קולות פצפוץ רמים, כל אחד מהם בגוון אחר ושונה של אדום וכתום וחום, אני תוהה כמה אני לא משתלב עם הסביבה. כמה, בעצם, הסביבה לא משתלבת איתי.
אני מרים מבט, מבחין בדמות אליה התקרבתי. היא עוד לא ברורה מאוד, רק מטילה צל על חנויות מהבהבות עם מזגן מקפיא עצמות.
ואף על פי שהיא עוד לא ברורה, אני רואה אותה כמו שלא ראיתי מעולם. אפילו צלה גורם לי לתחושת התרגשות מטופשת, כל כך מוזרה ולא אמיתית וחמימה.
אני לא צריך להתקרב הרבה, היא מתחילה לפסוע לעברי. שיער שתני עף עם כל משב רוח קל, עיניים שאומרות כל כך הרבה. אני מביט רק על השפתיים. הן נראות רכות כל כך.
היא נעצרת מולי, או שאני נעצר מולה. אבל שום דבר בנו לא עצור, כלה מהרגשות שיוצאים ומורגשים באוויר עד למחשבות שאפשר לשמוע.
היא פותחת את פיה לומר משהו. אבל לפני שתספיק, מהר מהר, אני מנשק אותה.
השפתיים שלה רכות יותר מכפי שהן נראות. והיא מנשקת נפלא.
כל כך קר, אבל לאיש מאיתנו לא איכפת.