כל כך חיכיתי לגשם

מכירים את זה, שכואב לכם פיזית הלב? אתם אפילו לא מבינים למה, אולי זו באופן כללי האווירה הזאת כשמגיע הסתיו.. העלים נושרים והזמנים הטובים הופכים לזיכרונות, הרגע הזה למשל? יהפוך לזיכרון.. איש חכם פעם סיפר לי שהתקופות הטובות ביותר שלנו הופכות לנחלת העבר, וזה היה נראה כל כך יפה ופיוטי, כמו הסתיו, כמו החורף.. ועכשיו כשזה מגיע, אחרי שכל כך חיכיתי לפיוטיות שבמלחמות החורפיות שלי, הן נראות קצת מפחידות ומאיימות.. אז כואב לי קצת הלב, ומתכווץ ומתרחב, ומשתגע ועושה סיבובים באוויר, ומתאהב עד כאב.. ואז מגיע הקיץ, ואני המומה מהאור הבהיר הזה, ומהטבע שפורח בשיא הדרו, ואני מתרגלת, כי לדברים טובים קל להתרגל, ופתאום, החורף הזה שאני כל כך אוהבת? הוא נראה קצת מפחיד, אחרי שאת חיה תחת קרני השמש שמפזרות עלייך נחת וויטמין די החורף נראה קצת מרתיע.. בכל אופן, אני אפילו לא יודעת אם זה החורף או הוא, כי זה לא רק החורף שמפחיד אותי, זה העתיד שמפחיד אותי, והוא, הוא הכי מפחיד אותי.. ומפחידים אותי האנשים שמתלהבים מקרני האור שבי, ולא מבינים שככל שאני יותר זורחת, כך החורף שלי יותר סוער..