"כל יום מתישן משהו חדש" מתוך הספר " מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים"

דוד מתמקד במעטפה אחת מיוחדת ומסביר לי שנשלחה מסניף הדואר בשגרירות הרוסית בירושלים בתקופה העות'מאנית. הוא בודק אותה בדיקה שלא הייתה מביישת איש ביטחון בנתב"ג ביום של התראות. דוד מבקש שאתקשר ליוחאי ואברר את מחירה. אני רואה בפניו את ההתרגשות, וגם את הניסיון להסתירה.
כשאני מתארת ליוחאי את המעטפה הנבחרת הוא נוחר מצחוק. "אין סיכוי שאדון חסון יקנה אותה, חבל על הזמן שלך", הוא אומר. אני מכסה בידי את פתח האפרכסת ושואלת בקול רם: "ובשביל דוד חסון?" דוד נמתח ומטה את גופו בכיווני, מנסה לשמוע את פרטי השיחה.
"תגידי לו אלף שקל ותזמיני מייד אמבולנס של שח"ל", יוחאי מגחך.
לפני שאני מסיימת את השיחה דוד מתפרץ: "מה הוא אמר?".
"יוחאי אמר שזה יקר ולא תקנה את זה", אני אומרת. דוד מפנה את ראשו ממני וממלמל, "העולם השתגע, באמת, העולם השתגע, מונדו קאנה". הוא מעביר יד דרך שערו המידלדל ואומר: "בכל זאת, אולי אני יכול לדעת באיזה מחיר מדובר?"
"אלף ומאתיים שקלים".
דוד המום. "פרחח שכמותו. הבחור התמים מהקיבוץ שעזרתי לו כשלא ידע כלום דופק מחירים כמו גדול. הוא בעלך ואני לא רוצה להגיד עליו דברים רעים, אבל זה ממש מוגזם".
"דוד, בוא נשכח מזה. טעות שלי. לא הייתי צריכה להראות לך את המעטפות האלה. אביא לך קרטון אחר".
דוד אוחז חזק במעטפה ולא מניח לי לקחת אותה. "רגע", הוא מתנער, "איך זה בכלל שיש לך בבית מעטפות שלא ראיתי? את מסתירה ממני את הדברים הטובים?".
הנזיפה, שנועדה להחליש אותי, מוציאה ממני שקר הישרדותי. "אני בטוחה שכבר הראיתי לך את כל המעטפות", אני אומרת, בונה על כך שאפילו דוד חסון לא תמיד זוכר כל מה שראה. הוא לא מאמין לי, אבל אין לו הוכחות סותרות. אנחנו מתוחים כמו שני מתאבקי סומו, כל אחד מחפש את נקודות החולשה של יריבו.
דוד מניח את המעטפה המבוילת על השולחן, ואני שולחת יד זריזה לקחת אותה.
דוד חוסם את ידי בגופו. "מה את ממהרת? עוד לא החלטתי".
"דוד, אתה יודע כמה המעטפה הזאת נדירה. כמה מעטפות מהשגרירות הרוסית בתקופה העות'מאנית ראית? אז אל תתלבט כל כך". דוד מביט בי בזלזול. "תראו תראו, קמו המלפפונים ויכו בגנן. סיפרתי לך כבר שכל יום מתיישן משהו חדש?". אני מוותרת על כל טיפת דרך ארץ ויורה: "כן, סיפרת, אבל אולי לא שמעת שהפסיקו לתפור כיסים בתכריכים".
"את רומזת שאני הולך למות?"
"אתה רומז שאני מלפפון?"
אני מרגישה שהקרב שלנו הולך להיגמר רע. נראה שגם דוד חש בסכנה, ומסיים את הדיון באלגנטיות.
"תתקשרי בבקשה שוב ליוחאי ותשאלי בכמה הוא מוכן לתת לי אותה".
אני מצלצלת ליוחאי, והוא משתנק מרוב צחוק. עוברות כמה דקות עד שהוא מצליח לדבר. "אני לא מאמין, אתם עוד מתעסקים במעטפה הזאת? אמרתי לך שהוא לא קונה בסכומים כאלה". דוד חסון מביט בי חסר סבלנות. אני מפסיקה לרגע את השיחה עם יוחאי, ואומרת "בשבילך, שמונה מאות שקל".
"זה עדיין לא סביר, אבל זה יותר טוב מאלף מאתיים. תגידי לו שאני מוכן לשלם שבע מאות".
אני חוזרת ליוחאי. עכשיו הוא כבר לא צוחק. "תתני לנודניק את המעטפה בשבע מאות, ושלא אשמע ממנו יותר. אני לא יכול לעבוד כשכל רגע את מצלצלת".
דוד מוציא את פנקס הצ'קים ופורס את הסכום על שישה חודשים