כל הכבוד.

תושבי הדרום אני רוצה להגיד לכם כל הכבוד.
אני, שהיום התעוררתי עם צעקות אימי וברקע את רעש האזעקה ואחי הקטן בוכה הבנתי, או שיותר נכון הסכמתי להבין שהמציאות שאנו חיים בה היא לא מה שנקרא חיים.
ואני, שאחרי בסך הכל שלוש אזעקות כמעט מעולפת, באמת שנותר לי להגיד לכם כל הכבוד.
ואני מרגישה אבודה. אבודה, מפוחדת, בכיינית ומטופשת. בעיקר על זה שאתם, תושבי הדרום, עוברים את זה כל יום ויום. את פעימות הלב החזקות, הרעידות בכל הגוף, העיניים הדומעות והמועקה הלא ברורה הזאת בין הבטן לחזה. כל הכבוד.
ואני רק רוצה לשאול, למה אנחנו חיים במציאות שכזאת? שאפילו לצאת מהבית, לרחוב שלי, במדינה שלי, גם לעשות את זה אני מפחדת.
למה אני, אנחנו, צריכים להתעורר למשמע האזעקה? למה אנחנו, במדינה שלנו אמורים לחיות בפחד?
אז אין לי הרבה מה להגיד, רק שאלות מכאן ועד אין סוף.
אני באמת מקווה, מייחלת, מתפללת ובוכה שהדבר הארור הזה ייגמר כבר, מבלי הרוגים, מבלי נפצים ומבלי מקומות הרוסים.
אנחנו נישארים חזקים.
כל הכבוד♥