כל הזמן שבעולם…

הינה קיבלנו. קיבלנו את כל הזמן שבעולם. כל הזמן שבעולם כדי לתת נפח לדברים החשובים באמת. משפחה. רוח. ערכים ואהבה. הינה קיבלנו זמן. אז נו קדימה. למה אתם מחכים? להפשיל שרוולים. להסתער על המערכה. לפתוח את הפה. לחדש את המגע. הפנימי! כמובן. נו קדימה. למה את מחכה? אני לא מחכה! אני אומרת. פותחת דלת. מסתערת. מוצאת אמא ממלמלת. מקלדת מרקדת. אב משחק משחק קלפים ללא קלפים. גם ללא יריב אנושי.

ואותי.

כבר מיובשת. מזוגגת. מרגישה מנוונת.

איך להתחיל ועם מה לפתוח? איך מדברים ולמה אתה לא נינוח? כשאני. שואלת. אותך. מה. נשמע. מה. קורה. בנאדם? וזאת מתפללת על כל החולים ואני פתאום מרגישה בבית חולים. של אלו שכבר לא יודעים כיצד לדבר וכיצד לשוחח. אלו שמרוב הריצה שכחו כיצד לפתח.

רגש. כמיהה. קשר. חיבה. קירבה.

המקלדת מתקתקת. האח עושה שיעורים. שיעורי בית. וירטואליים כמובן. מורים וירטואליים. חברים וירטואליים. חומרים וירטואליים. אם קצת היו מלמדים אותו ואותי אז על האנושות. אולי היינו מצליחים להבין מה זה אח ואחות ומה המשמעות של צמד המילים האלו. מה זה פנים ומה זה חוץ. פנים. פנים. פנים. הסתר פנים.

ואני. מחכה.

מחכה לנס. מחכה למישהו שיציל אותי מהשאול. משאול הבדידות. ומחשבות שחשבתי שקיימות רק בסמטאות החשוכות בתל אביב נמצאות אצלי. בבית. בסלון. במקום הכינוס של כל המידע העובר בתוכי דרך העצבים אל המוח. ועדיין שקט. שום מה. קורה. בת-אדם?

ולמה את עדיין בחדר?

חדר. מה זה משנה אם הוא גדול או קטן. שלי או שלך. אם בסופו של דבר אתה עם עצמך? כשאני יוצאת מהחדר. מסתערת. והמערכה די שקטה. חוץ ממגישת החדשות המבשרת. אז מה נשתנה?
את עדיין אותה המכונה שעובדת. אמא. אולי קצת אחרת. ואותי לא יצילו רק התהלים. יצילו הברגים. שתוציאי. מתוכך. כשתוותרי על המסמר. והפטיש. והסרט והדבק. וכשתסירי את כלי העבודה. והו אז! אז אולי תבואי כבר. ותשאלי אותי מה קורה אהובה. מה את אוהבת ומה את מספרת. ועל אלו מחשבות סוררות את חושבת?

אבל החרדה מצלצלת. מערכת ההגנה מופעלת ומערכת החיסון מתרוקנת.

מגישת החדשות מדברת על חיידקים. הרופא שהביאו מדבר על הסיכונים.

ואמא.

מלמלת. פסוקי. תהילים.

ואבא מנסה להרכיב דברים חדשים.

והילד. שכבר איננו ילד. לומד איך לשבור שיא עולמי.

ואני.

עדיין כאן בחדר.

ובתקופה בה אנחנו לא צריכים לתפקד בחוץ אני שואלת. שואלת מי מתפקד בפנים? מי מתפקד בתוך הבית הזה? מי שומר על המשמר? מי עוטף ומי תומך?

ומי שם?

בשביל לדעת להרגיש לדבר לשתף לחבק לפרגן לרצות להיות?

ולדעת אותי לעזאזל.

כי קיבלתם את כל הזמן שבעולם.

אבל אני מבינה. אני יודעת מה זו החרדה. אבל רק אני נותנת לה לצוף ולעלות. כדי להשתחרר ממנה לגמרי.

רק אני. לבד.

דווקא עכשיו יש את כל הזמן שבעולם.
דווקא עכשיו.

ואני כאן. עדיין מחכה. והלוואי שהיה בי עוד כוח להאמין. שהפעם יהיה אחרת. שהפעם נשנה באמת. שהפעם נשתנה. שהפעם נלמד להקשיב. שהפעם נלמד להכיל. את החרדה. שגם היא כמונו מחכה שיכילו אותה.

הלוואי. באמת. הלוואי שננצל את הזמן.

את כל הזמן שניתן לנו בעולם.