כלום

ראיתי את אמא נלקחת. רצתי אחרי אדם שלקח אותה. הוא נראה קודר ומפחיד. שיערו שחור וארוך, מסתיר את פניו, בגדיו שחורים גם הם.
"לאן אתה לוקח אותה?" שאלתי בעודי מתנשפת, אחרי שהשגתי את האיש. צעדיו כה גדולים ומהירים שנאלצתי לרוץ. "למקום שהיא שייכת עכשיו," ענה לי.
"נו, אבל היא ישנה. תעיר אותה, היא תוכל ללכת בעצמה," אמרתי.
האיש צחק קלות. "היא תתעורר כשנגיע למקום. כל עוד היא כאן היא ישנה. ואת לא יכולה לבוא איתי, ילדונת."
החמצתי פנים. "למה לא?"
"כי אז את תהיי כמוה."
לא הבנתי. "מה כמוה? ארדם ואתעורר רק במקום שנגיע אליו?"
"כן, ורק אני ואמא שלי נגיע אליו, אז את יכולה לעזוב עכשיו."
הבטתי בו בעודי הולכת, ונתקלתי במשהו קשה וכואב. "אאוץ'," אמרתי ושיפשפתי את מצחי. זה היה שער ברזל. צבעו כצבע הארד. ניסיתי לקלף את הצבע מהשער, אבל הו נשאר במקומו. כנראה זה באמת ארד אמיתי.
"אוקיי, איפה אנחנו?" שאלתי.
האיש נאנח. "אמא שלך מתה. אנחנו מול השער."
"לאן הוא מוביל?"
"לכלום," הוא ענה וצחק. הופתעתי מעט. הופתעתי גם כי לא הכאיבה לי העובדה שאמי מתה, וגם כי תמיד אמרו שאחרי שמתים מגיעים לגן עדן. אמרתי את זה לאיש, וצחוק חזק ומתגלגל נפלט מפיו.
"אוי, בני אדם, מצחיקים אותי," אמר.
הרמתי גבה. "אז מה אתה?"
"אני גם כלום."
עדיין לא הבנתי מה כל זה אומר, אבל עברתי את השער.