כלב נובח – קטע חזק ועמוק

כשהייתי בן 7 לקחתי שני גורים שרק נולדו מאיזו כלבה. זה היה מעשה קונדס, אבל הגורים נפלו לי ומתו.
כשהכלבה חזרה, היא חיפשה את גוריה בייאוש, יללותיה היו מחרידות.
מעשה הקונדס כבר לא היה מצחיק, הייאוש של הכלבה נהיה בתוכי למועקה, מעולם לא הצלחתי להוציא את יללותיה מהראש שלי, נהגתי לחלום על הכלבה כשהיא מייללת בלי סוף.
מעולם לא הצלחתי לשכוח את הכלבה ואת יללות הייאוש שלה. לא יכולתי להתגבר על המועקה על כך שלא הצלחתי לתקן את מעשיי.
עשיתי דברים איומים בחיי, דברים שאני מתחרט עליהם, דברים שלעולם לא אצליח לתקן, אבל הנביחות של הכלבה רודפות אחריי, מייסרות אותי.
הנביחה פועלת עליך, בהדרגה. בהתחלה היא בקושי גורמת לך אי נוחות, כמו אבן קטנה בנעל, אבל אחר כך היא לא נותנת לך ללכת.
האשמה היא כמו כלב שנובח, היא לא נושכת, אבל היא נוכחת תמיד, אין סיכוי לחדול לשמוע אותה.
האשמה סותמת לך את הפה ואת הלב.
האשמה מעוורת אותך.
האשמה לוכדת אותך.
האשמה הורגת אותך בעודך בחיים.
החרטה תמיד מגיעה באיחור, אבל לעולם לא מאוחר מכדי לתקן את הטעות שלך.
התיקון לא מחזיר את הגלגל לאחור, אבל הוא מאפשר לך להסתכל קדימה.
אולי לעולם לא אפסיק לשמוע את הנביחות של הכלבה, אולי הן ייסרו אותי לנצח.
אולי לעולם לא אצליח לשכוח את הכלבה שבכתה בלא נחמה על גוריה, אבל אולי אצליח לתקן משהו.
אולי יום אחד אצליח לשמוע נביחה של כלב בלי להרגיש אשמה על מה שעשיתי.