ככה סתם
יש ים של אנשים ברחובות, ואני הולך בניהם, תוהה אם יש לי נוכחות או שאני נבלע בין הצלליות.
ההוא לבנק, השני לקנות את המכנס…
ואני…הולך בשביל ללכת…בשביל זמן למחשבות…זמן בשביל לנשום…
כולנו רוצים לחיות בכבוד. כולנו רוצים לחוות.
ובכל זאת…עם כל כך הרבה רגשות שקיבלו שם, לפעמים יש בי תחושה שאיני חש בדבר…
שהדברים עוברים לידי בלי להשאיר כלום, בלי להשאיר אבק.
ואני תוהה לעצמי אם נשאר ביחד עוד שנים רבות, זאת אומרת אם אני אעזוב ואשכח את כל התמונות שהצלחנו לאגור.
אני מביט אל השמיים, כמות האנשים ככמות הכוכבים.
ואני, עוד כוכב אחד…
ובכל זאת…אני יודע שלא סתם אני כאן…ושאם לא אהיה פה זה ישפיע משמעותית.
יודע…אבל זה עדיין לא נופל אל תוך הלב,
שלא סתם…
שלא סתם הכל פה מסתובב…
שיש משמעות לנפילה היא אתמול, ורגעים טובים, חשוכים, רגעים…הם חלק מפאזל גדול…
ברגעים שאני נופל זה הזמן לראות את האמת,
שהוא אוהב אותי ככה סתם…בלי תנאי…בלי סיבה מיוחדת,
שהרי זה הדבר היחיד שמצליח להרים אותי בכל פעם,
שאני שווה יותר ממה שאני מאמין…שהרצון שלי הרבה יותר טהור ממה שאני חושב…
ברגעים שאני נופל זה הזמן להסתכל על החיים בלי לפחד, כי כל העולם הוא גשר צר מאוד והעיקר שלא יתפחד כלל…
ולא תמיד אני זוכר להזכיר זאת לעצמי…
וכשאני מרגיש אז אני כותב,
כי לא סתם הכל פה מסתובב…
כי הוא אוהב אותי ככה סתם…
תגובות (1)
זה כל כך מקסים, באמת, והשיר מאוד מוסיף… אהבתי מאוד את הכתיבה =]