אלה הם חיי…

יש ימים… ויש ימים…,
יש ימים שאני לא רעבה, אתם יודעים, שמעדן מספיק לי ליום שלם!
ויש ימים שאני רעבה, כל-כך רעבה שלא אכפת לי אפילו לאכול את העוף שאמא שלי מביאה לי בצלחת …
אוכלת אותו בלי לחשוב על החייה המסכנה שמתה, רק כי אני רעבה!
יש ימים שאני כל-כך רוצה צומי… ואני לא מקבלת אותו,
יואו!! כמה שאני רוצה ופשוט לא נותנים לי!
יש ימים שאני רוצה צומי, ונחשו מה?
אני גם מקבלת אותו! כמה שזה כיף…
יש ימים שאין לי כוח לעולם ואני רוצה שכולם פשוט התעלמו מימני, ישכחו שאני קיימת ויתנו לי את השקט שלי…
וזה לא קורה, זה הזמן שאני הכי שונאת!
אנשים נותנים לי צומת לב מעיקה, ולא עוזרת…
מנסים להיות נחמדים, שואלים לשלומי… חושבים שקרה משהו כי אני סגורה בתוך עצמי ( כי אני בדרך כלל לא כזאת)
אז נחשומה? אני בגיל ההתבגרות! יש לי מצבי רוח משתנים…
ושאני רוצה שקט תיתנו לי אותו,
ואת הצומת לב שלכם אליי תיתנו שארצה!
-אני יודעת שזה לא יקרה… כי אף אחד לא באמת יכול לקרוא לי את המחשבות.
אף אחד לא מקבל את מה שהוא באמת רוצה או צריך..
יודעים למה? כי העולם אכזר! והוא תמיד ישאר ככה!-
בעצם לא תמיד… יש ימים שהם מאוד אחדים, ומיוחדים
הימים שאני הכי אוהבת!
הימים האלה שאין לי כוח לאף אחד,
שפשוט בא לי לשים את האוזניות על הווליום הכי גבוה ולהתנתק מהעולם!
בלי שלאנשים יהיה אכפת, ואנשים באמת מכבדים את זה!
הלוואי שתמיד היו הימים האלה…
השקט העצמי,
השלווה,
הזמן הזה שנותן לכך לחשוב, לחשוב על הכל!
על החיים, על האנשים, על עצמך ובמיוחד המוסיקה הכה נהדרת שאתה שומע עכשיו…

אבל אולי כי היום הזה כל-כך נהדר הוא קורה אחת למיליון שנה…
כי אז אני יודעת להעריך אותו!

אחד מהדברים שלמדתי מהחיים האלו הוא זה
שה׳ נותן לך את הרע כדי שתלמד להעריך את הטוב!