כך נראים חיי. איך הכל התחיל? הקדמה קצרה

אני חושבת שאין צורך ממש לתאר את היום שבו נולדתי, אני אספר את חיי בקצרה.
כאשר אני מגיעה לנקודה של ממש היום, אני אכתוב כל יום פרק.
אני חייבת לציין שהשמות ברוב הסיפור אינם אמיתיים.
אז… זה סיפור חיי:
הייתי בגן. הייתה לי חברה בשם "דני", היא הייתה החברה הכי טובה שלי בגן.
כשעליתי לכיתה א' במקרה דני באה לבית ספר שאני הלכתי אליו.
גם שם היינו חברות. בכיתה א' הייתה לי עוד חברה בשם "סופי".
דני וסופי היו החברות הכי טובות שלי, לפחות לפי מה שאני זוכרת.
בכיתה ב' הייתי חברה של עוד ילדה בשם "לילי". היא הייתה חברה שלי אבל לא היינו החברות הכי טובות שקיימות.
בסוף כיתה ב' גם סופי וגם דני עוזבות את הבית ספר. עד היום אני זוכרת אותן, ממש מבאס שהן הלכו.
לילי לא עברה בית ספר, ככה שאני מרגישה די בסדר.
הייתי החברה הכי טובה של לילי, והיא שלי.
בכיתה ג', באמצע השנה, הייתי חברה גם של "שלי", ילדה מהכיתה.
שלי ולילי, שניהן חברות מאוד טובות!
בכיתה ד' הגיעה ילדה חדשה בשם "הודיה". הודיה הייתה חברה שלי מלא זמן.
ילדות בשם "לוסי" ו"קארין" אמרו לי כל הזמן לא להיות חברה שלה (הודיה).
כך המשיך עד שהתחלתי לריב עם הודיה וזה המשיך והמשיך עד שבכלל שנאתי אותה!
באמצע כיתה ה' גם הייתי חברה של "דנה". בסוף כיתה ה' הייתי חברה של לוסי דנה וקארין.
קארין הייתה החברה הכי טובה שלי.
עכשיו, הגענו לשנה. לכיתה ו', השנה הכי מעצבנת שהייתה לי. הייתי בדיכאון מלא זמן.
פשוט שנה מעצבנת!
אני אסכם לכם בקצרה, אבל יותר הרבה ממה שסיפרתי לכם על השנים הקודמות, מפני שאת השנה הזאת, לצערי, אני הכי זוכרת.
הגיע היום הראשון. הכל חדש: חברות חדשות, מורה חדשה ועוד… אבל דבר אחד לא השתנה!
מה? השנאה אלי!
לוסי, הייתה חברה מאוד טובה שלי. ללוסי ודנה היו הרבה ריבים. תמיד ניסיתי להיות חברה טובה ולגרום לשניהן להיות חברות.
קארין- הייתה בצד של דנה
אמלי (אני)- הייתי בצד של לוסי, למרות שניסיתי רק להשלים בינהן.
אני חוזרת על מה שאמרתי "אבל דבר אחד לא השתנה! מה? השנאה אלי!".
אתם בטח רוצים להכיר אותי קצת יותר. אז בואו אני ארשום לכם מי אני. כדי שתכירו אותי יותר!
אני אמלי. אני ילדה שמאוד אוהבת לשחק במחשב. אולי אתם עכשיו חושבים שאני סתם משחקת אבל לא, אני יודעת להמציא תוכנות, להכין סרטונים (בתוכנה מתקדמת), לעצב בפוטושופ וכו…
אני תמיד רוצה שולם, אני אוהבת לגשר בין ילדים, עולם בלי שנאה.
אני מקווה שהצלחתם להבין הכל, ותקראו את הסיפור שלי, אמלי.