כישלון

התור לאודישן עוד ארוך
אני מסתכלת על שעון הזהב שמונח על כף ידי, השעה כבר ארבע אחרי הצהריים.
האודישן שלי היה אמור להתחיל כבר.
אני מתחילה לקחת את רגליי לכיוון הדלת, מוותרת.
קול גבוה קורא את שמי ואני מסתובבת, מבינה שאני לא אצליח לצאת מהדלת אחריי הכל.
אני עומדת מול שלושה שופטים, האחד גבוה, יושב זקוף ופניו מחודדות עם מעט זיפים.
לידו ישבה אישה נמוכה וקטנה, נאה עם שיער כתום בהיר ממש כמו גזר.
והאחרון, אדם קשה ומזביע, נראה כאדם הגון אך מפחיד במקצת.
הגבר עם הפנים המחודדות שואל כמה שאלות ומורה לי להתחיל.
מסביב רחבת כיסאות אדומות, ריקות מאדם. אני מתמקדת בפינה באמצע האולם, פותחת את הפה ומתחילה את מה שאנשים קוראים לו ׳שירה׳.
אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שאני נמצאת באולם גדול, מדמיינת שעל כל כיסא אדום, יושב איש מכובד עם חליפה מרשימה או אישה בעלת שימלה מהודרת, וכולם באו רק בשבילי.
אני פותחת את פי, ושקט באולם.
מחיאות כפיים סוערות, הבכי של האישה מהצד הימיני של הבמה רחבת הידיים, הדקות הקצרות שמרגישות כל כך ארוכות ומהנות בהן אני מרכז העניינים.
אני פותחת את עיניי, מגלה לפניי שלושה שופטים, עם אותו מבט בעיניים, שולחים אותי בחזרה הביתה, בידיים ריקות, בלי תהילה או מחמאה.
זאת הייתה הפעם האחרונה בא אני מנסה, להיות האישה על הבמה, שמוחאים לה כפיים סוהרות ורוצים ממנה חיבוק או אפילו תמונה.

אותה ילדה, שוויתרה, יכלה להיות גדולה ונערצת.
היא יכלה לממש את חלומה, היא יכלה להיות מדהימה.
אבל ניפצו לה את החלום. והיא וויתרה.
אותה ילדה יכלה, עם טיפה יותר מאמץ להיות מה שהיא תמיד רצתה.
אותה ילדה, הורידה את הראש ושתקה.

לכן, בכל פעם בה אתם נכשלים, זכרו, הכישלון האמיתי היחיד הוא להפסיק לנסות.