הכיסא השמור בסוף הכיתה

תמיד הסתכלתי עליה מהצד
ומשהו נראה לי די..מוזר.
היא הייתה ילדה בודדה.אחרת מאחרים."השונה".היא תמיד ישבה בסוף הכיתה.
בהפסקות היא אף פעם לא יצאה מהכיתה ואף אחד גם לא הציע לה לצאת.
היא לא נראית מישהי שמישהו יכול לשנוא.היא נראית אפילו מישהי שמישהו יכול לאהוב.
אז..הלכתי לבדוק מקרוב..
זה התחיל בבכך ששאלתי אותה "שאלות בסיסיות" כמו מה שמה ולמה היא לא יוצאת בהפסקות או מדברת עם מישהו…והיא כמובן לא ענתה.
ניסיונותי כשלו פעם ועוד פעם עד שפעם אחת היא ענתה לי:"זה לא עניינך".
ועניתי לה:"אבל את מעניינת אותי".נראה אז שהיא שמחה שמישהו פתאום מעניין אותה.
ואז היא לקחה נשימה עמוקה,קצרה…לא "ארוכה"…ואמרה לי:"זה עדיין לא עניינך".אני כמובן כבר לא ניסיתי להתווכח ונתתי לה לנוח.יום אחרי עלה במוחי רעיון "גאוני".כתבתי לה פתק שבו רשמתי:"אני אעשה בשבילך הכל בשביל שתספרי לי הכל..".הילדה צחקה..ואחרי זה אני ניגשתי עליה ואז היא אמרה:"אז..אתה באמת כל כך מעוניין לדעת מה עבר עליי?" אמרתי לה:"כן…ואם לעזור אז כמובן שלא אכפת לי לעזור".היא אמרה:"טוב…" נראה שהיא לא הייתה כל כך בטוחה והיא זזה לאט לאט אבל אז היא המשיכה ואמרה:"קוראים לי שירן.ולמה אני לא יוצאת?עברתי בריונות כל היסודי.ואני מפחדת שוב לעבור זאת.אז למה לי להסתכן בכלל?בלצאת מהכיתה אל מקום שבו כל אחד יכול לעשות לי כל דבר?"
אמרתי לה:"את לא צריכה או אפילו אמורה לפחד..הנה..לא אכפת לי אפילו להיות "ידיד של הילדה שעברה בריונות" כדי שאפילו רק תראי כמה שיתחיל להיות לך עכשיו נחמד "בחוץ" ".היא צחקה וענתה:"תודה אבל לא.אני מסתדרת..".
עבר שבוע.שבוע שבו הילדה לא הגיעה לכיתה וילדים התחילו לחשוד.
אפילו אני.כמובן שאני.
ואז הודיעו לנו.את ההודעה המרה…
אבל אני עדיין שומר לה
את הכיסא השמור בסוף הכיתה.