כורסא

יושבת על כורסא מפוארת ומדהימה,
עוברי אורח מסתכלים עלי, ואני יושבת שם לא מסתכלת על מבטם ההמום,
פעם אותם אנשים היו מענינים אותי היה לי קשה שאומרים עלי דברים רעים, היה לי קשה שיסתכלו עלי בצורה שונה,
אבל אז יום אחד בהיר הבנתי שזה לא משנה, שיחשבו מה שהם רוצים כי אם אני אחיה לפיהם אני אמות מבפנים,
ומה עדיף? לשים מסכה או להיות אתה ללא ויתורים?,
ואני עכשיו על הכורסא שמבחינתם היא שונה ומוזרה נותנת לאנשים מסביבי לדבר, להגיד מה שהם רוצים,
ואני יודעת שהכורסא הזאת שווה הכל ומי שיתעניין וישאל יגלה שהכורסא היא הלב שלי
אבל אף אחד אינו שואל כולם עוברים ומסתכלים בשוק על אותה כורסא, שהיא בעצם, אני.