דורית- כולם מתארגנים, לחתונה…

כשחזרתי הביתה, מותשת אחרי 3 שעות של עבודה עם עידן, ציפיתי לשקט. אבל, למראה עיניי, נגלה הבאלגן הכי גדול שראיתי אי פעם!
אבא כתב על המעטפות שמות של המוזמנים על השולחן, וזה אומר שהיו שם 300 מעטפות של בלאגן. דגנית התקשרה לכל החברים והמשפחה שלה, אוי ואבוי. איזה רעש היא יכולה לעשות!
אז עליתי מהר מהר לחדר שלי וסגרתי את דלת. שכבתי על המיטה ונרדמתי. איזו טעות זאת הייתה, לא נרדמתי כל הלילה בגלל "שינת הביניים" הזאת. (ככה אבא קורא ללישון באמצע היום, שינת ביניים.)
בבוקר אבא אמר לי (להפתעתי): "דורית, קומי את תאחרי לבית הספר."
"מה כל כך משנה לך פתאום שאני אלך לבית ספר?"
"ככה. אני ודגנית מאוד עסוקים בעניין החתונה. אני לא רוצה שתישארי."
מה פתאום אתה לא רוצה שאני אשאר?
"תגיבי כבר דורית, את צריכה למהר ולי אין סבלנות."
"אבא למה אתה כועס עליי?"
"אני לא כועס, אני קצת לחוץ."
"קצת, כן בטח."
"דורית, תיזהרי עם מה שאת אומרת."
"כן אבא." הוא הלך. מה נסגר איתו בזמן האחרון? זאת אשמת דגנית! אוי כמה שאני אכעס, אוי כמה שהנקמה שלי בחתונה תהיה מתוקה!!
אז התארגנתי לבית ספר כמו שאבא אמר.
כשהלכתי לבית ספר פגשתי את עידן בדרך. איך כל הדברים שבדרך כלל לא קורים קורים היום?
"הי עידן, תה לא אמור להיות כבר בבית ספר?"
"חיכיתי לך."
"חיכית לי? בשביל מה?"
"רוצה להיות חברה שלי?"
"מה?!" עד שסיימתי את המילה הוא כבר נעלם בריצה למעבר הפינה. עכשיו אני חושבת רק על משהו אחד: מה לעזאזל?!
המשכתי ללכת.
כל היום בבית הספר נמנעתי מלהסתכל על עידן. זה היה כל כך מביך…
כשחזרתי הביתה תהיתי, איך אני אשתף פעולה עם עידן בחתונה במצב כזה?
הלכתי לחדר, אבל בדרך אבא תפס אותי.
"מותק קרה משהו?"
"שום דבר."
"אפשר לראות עלייך שזה לא שום דבר. מה קרה?"
"בוא איתי לחדר."
ישבנו על המיטה.
"אבא, איך אני אגיד לך את זה.. אבל אם אני אצליח, אתה לא תתחיל לדבר על חתונה נכון?"
"זה קשור לעידן נכון? ואני מבטיח שלא."
"זה קשור לעידן, הוא ביקש ממני היום בבוקר חברות."
"אהה אז זה העניין שמטריד את ראשך הקטן."
"הוא לא קטן."
"תסכימי או לא, זה לא צריך לעניין אותי."
"באמת?"
"תלכי בעקבות הלב שלך. כשהכרתי את אימך, ההורים שלי התנגדו. אבל אני הלכתי בעקבות הלב שלי. וזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי."
אני אוהבת את אבא שלי <3 .