כוכבי קולנוע

פעם עוד היה אפשר לומר על עידו שהוא חתיך.
אימא שלו הייתה משתפכת למראה עיניו הכחולות, קו הלסת החד והבלורית השטנית שלו, ואומרת שהם מקנים לו מראה של כוכב קולנוע. אבל השנים עשו את שלהן, ואחרי שאימא נפטרה, לא נותר אדם שהביט בו כמו שהיא הביטה.
סביב עיניו התגלו קמטים שמברכים על בואו לגיל שמצריך קצת יותר שעות שינה ביום, קו הלסת שלו נעלם בתוך שק השומן שהלך וטפח, והבלורית הגלית והמהפנטת הפכה לפלומה דקה ויבשה.
"מראה כזה כבר לא מסובב מבטים", היה נאנח בעצב לעצמו מול המראה, בידיעה מוחלטת שהאדם החתיך והמפואר שהיה הוחלף באבא שמנמן, עייף וקצר רוח, כשחקן כדורגל שהפסיד במשחק גדול שלא יוכל לנצח בו שוב.
למרות שעידו כבר וויתר לעצמו, אשתו אורית דחפה בו להמשיך להיות הנער שהיה.
"למה אתה כבר לא מנגן?", הייתה מתרפקת על הזיכרון, "איך אני מתגעגעת לגיטרה שלך, למנגינות המרגשות שהייתה משמיע לי". עידו רטן. הגיטרה נותרה בארון של ביתם הילי, הוא הכניס אותה למדף הגבוה כשעברו לדירה לפני עשור, בידיעה שלעולם לא יהיה לו חשק או כוח שוב לנגן בה.
"מתי כבר תחזור לרקוד איתי?" שאלה אותו אורית בהזדמנות אחרת, כשבדרך לסופר הושמע ברדיו שיר שפעם נהגו לרקוד לצליליו, ונשכח עם השנים. "אתה זוכר את המסיבה ההיא באוסטרליה? תפסת אותי ולא הפסקנו לרקוד כל הלילה, כולם לא הפסיקו למחוא לנו כפיים". ברור שעידו זכר. הוא זכר את מסיבות הטבע המשוגעות, ואת הברים, וכול מועדון ומועדון. הוא גם זכר את הלילה בו נולדה הילי, בו הבינו הוא ואורית שיאלצו לוותר על התחביב הפרוע שלהם לעת עתה. עשרים שנה בינתיים.
אורית המשיכה לשאול שאלות כאילו, 'למה אתה כבר לא ככה', 'מתי כבר תחזור לזה', ועידו תמיד היה נוצר את לשונו ולא עונה לה מילה. בשקט של ההמתנה לתשובה, עידו היה מסובב את ראשו אליה, רק כדי לבחון מחדש את הקמטים שסביב עיניה, את העור המוכתם שעל ידיה ואת שיער השיבה שעל ראשה. ותוהה לעצמו, האם היא דוחקת בו לממש את עצמו מחדש כי אכפת לה, או שהיא פשוט מתגעגעת לתקופה שהם נראו כמו כוכבי קולנוע.