כוח הטורט – פרק 2 – אהבה ממבט ראשון

"מה הבעיה שלי?!" התעצבן מארק בעודו זז בתנועות חדות ועצבניות. "למה אני חיי עם הטורט הזה?! מה הוא רוצה ממני?!".
מרוב כעס מארק נתן אגרוף על אחד מן השולחנות בכיתה, ונרגע.
הוא התנשף מעט וישב על אחד מן הכיסאות כשראשו מורכן. לבו פעם בחוזקה.
בראשו רצו אותן מחשבות שוב; למה אני פה? מה יכול היה להיות בלי הטורט? למה אני לא יכול לטפל בזה? מלמה אני כול כך שונה? מי אני?.
"מי אני?" לחש מארק לעצמו. "מי אני לעזאזל…?".
הוא שלף את מחברת הציורים מן התיק והסתכל על הציורים שלו לאט לאט.
"אני כלום" הוא אמר. "אני פשוט כלום…".
הוא המשיך לדפדף במחברת עד שהגיע לציור של הנסיכה.
"אני בחיים לא אגשים שום דבר… כול הציורים האלה הם שטויות! הם לא יעזרו לי" הוא מלמל.
הוא החזיק את המחברת בידיים כועסות ורועדות. הוא הרגיש שידיו לאט לאט מתחילות לקמט את המחברת. כעס השתלט עליו, וידיו פעלו מרצונם ללא חשיבה. אך הוא עצר ברגע את התהליך.
פעימות הלב החלו להיחלש, ומארק נרגע לאט.
"אני לא יכול להתעצבן ככה…" הוא הסתכל על ידו שהכתה בשולחן, אדומה ונפוחה. "אני פשט צריך להירגע ולברוח מכאן" הוא אמר.
הוא חייך קלות. "כן. אני פשוט צריח לברוח מכאן…!"

זה היה סוף יום הלימודים. כול התלמידים רצו במהירות אל שער בית הספר והלכו לביתם.
מארק, לעומתם, חיכה דקות ארוכות בחדר 442 בכדי שכול התלמידים ילכו להם והוא יוכל ללכת לבדו בשלווה.
"עכשיו זה הרגע" אמר מארק, ופתח את דלת החדר. המסדרון מולו היה דומם וריק. אלו היו שעות הצהריים, והמסדרון היה מואר באור כתמתם ומחמם. מארק הלך לו לאט לאט לכיוון המדרגות אשר הובילו לקומה התחתונה, שם נמצאת היציאה לחצר, ומשם יש את שער בית הספר.
היה שקט מאוד. כל מה שהיה ניתן לשמוע זה הווילונות שבכיתות, הרוח, ואולי ציפור או שניים.
מארק התחיל ללכת לאורך המסדרון. באיטיות. מסתכל על כול כיתה, ומתבונן בה. כולן היו אותו הדבר; אורות כבויים, וילונות שהרוח משחקת בהן, והאור הכתום שצץ מן החלונות. כך עבר מארק כיתה כיתה.
לפני שעבר בכיתה האחרונה, שדלתה הייתה סגורה, הוא הרגיש שיש שם מישהו. הוא הצמיד את האוזן לעבר הדלת והקשיב. זה היה נשמע כאילו מישהו מתעסק בנייר. כול מיני צלילים קטנים ומוזרים של נייר. מארק הכיר את הצלילים האלה.
"מישהו מצייר שם" הוא אמר בשקט לעצמו.
לפתע פסקו הצלילים.
טראח! הדלת נפתחה על אוזנו של מארק והוא עף לאחור על גבו.
"איי! לעזאזל! האוזן שלי!" הוא צעק בעודו הוא מכסה את אוזנו בידיו.
מרוב העוצמה של המכה הוא גם ראה מטושטש מעט. הוא ראה דמות מתקרבת אליו ומושיטה אליו ידיים.
"לא! בבקשה תתרחק ממני!" הוא צעק בפחד.
הידיים אחזו בכתפיו. אך היה משהו מוזר בידיים האלו. הם היו רכות ועדינות, ואינן הרגישו מאיימות.
"אתה בסדר? אני באמת לא התכוונתי!" אמרה הדמות בקול עדין ומבוהל.
"לא ממש…!" אמר מארק בגמגום קל. "פשוט מרגיש לי כאליו דפקו לי פטיש באוז–".
לפתע הפסיק הטשטוש בעיניו של מארק והוא ראה נערה שחורת שיער, בעלת עיניים ירוקות מחזיקה אותו בכתפיו, ופניה מבוהלות. "אני ממש מצטערת! אני לא התכוונתי. לא שמתי לב שאתה שם!" היא אמרה וניסתה להושיב אותו ביציבות.
מארק לא היה בטוח ממה להיות מבוהל יותר. או מזה שהוא חטף מכה רצינית לאוזן. או שניצבת מולו נערה בפעם הראשונה.
"אההה…" מלמל מארק. "א-אני בסדר… ל-לא צ-צ-צריך לדאוג…" הוא גמגם. "אני… אני… אני סולח לך…" הוא ניסה לחייך. "ט-טעויות קורות ל-לפעמים" הוא אמר.
הנערה עזרה למארק לשבת ביציבות ליד הקיר.
"חכה" אמרה הנערה, אני אביא לך מים. היא קמה והלכה לחדר המורים שממול.
מארק הסתכל עליה. הוא לא יכל שלא להרפות את העיניים שלו ממנה. זו הייתה פעם ראשונה שהוא היה כול כך קרוב לנערה.
הנערה חזרה אליו עם כוס מים. "הינה תשתה" היא הגישה לו כוס מים קרים.
מארק הושיט יד רועדת לעבר הכוס. "ת-תודה" הוא גמגם. הוא לקח את הכוס בעדינות וחלק לשתות לאט.
"איך זה שלא ראיתי אותך בבית הספר עד עכשיו?" היא שאלה, מתבוננת על מארק.
מארק דיי התבייש בשאלה הזו. "אני… מבלה את רוב הזמן לבד באיזה חדר…".
הנערה חייכה מעט. "איזה חדר? מעניין אותי לדעת".
מארק ניסה לחייך בחזרה. אך לפתע נקש בשיניו, וצליל הנישה נשמע בכול המסדרון. הוא דאג שהנערה תיבהל ותברח, אך משום מה היא נשארה שם יושבת מולו ומחכה לתשובה. "אני שם" הוא הצביע על חדר 442. "שם אני מבלה את רוב הזמן שלי".
הנערה הסתכלה גם על החדר. "מה אתה עושה רוב הזמן בבדידות שלך? לא בודד לך מידי?".
מארק נהנה שסופסוף מישהו מקשיב לו, ועוד נערה. "אני מבלה את רוב הזמן שלי בציורים. אני… אני מצייר" הוא פתח את התיק ושלף את מחברת הציורים שלו. הוא פתח אותה והחל להראות את הציורים שלו לנערה.
מארק הרגיש כי הנערה התעניינה, ולא סתם ישבה שם כדי לחפות על הטעות שעשתה.
"אלה ציורים ממש יפה!" היא אמרה בהתלהבות.
"תודה" אמר מארק בחיוך.
הוא המשיך לדפדף במחברת, אך הוא עצר לפני הציור של הנסיכה. הוא לא דיי התבייש להראות את הציור לנערה. "זה כול מה שציירתי" הוא אמר והכניס את המחברת בחזרה לתיק. "ומה איתך? אני גם לא ממש שמתי לב אליך" הוא שאל בסקרנות.
"טוב… אני… לא הכי מקובלת פה. אם בכלל." היא נאנחה. "פשוט לא ממש אוהבים בנות חכמות בבית הספר הזה… אני גם רוב הזמן מבלה לבד עם עצמי. גם מציירת. מציירת. כול מידי דברים, משהו כמו שלך, פנטזיה יצורים ומכשפים…". היא שלפה את מחברת הציורים שלה, מחברת סגולה וגדולה, והראתה למארק את הציורים שלה.
"זה מדהים!" אמר מארק בהתלהבות. "אני לא מאמין שיש עוד מישהי שמציירת ככה בבית הספר העלוב הזה!" הוא אמר בקול רק עם חיוך.
הנערה הסתכלה על מארק וצחקקה. והוא צחקק יחד איתה.
מרוב התרגשות מארק נקש שוב בשיניו, ושוב נשמעה הנקישה במסדרון. אך הנערה לא הגיבה לנקישה, היא המשיכה להסתכל על מארק עם חיוך קטן.
"טוב… זה דיי מאוחר… יש לי פגישה חשובה." אמרה הנערה וקמה ממקומה.
"לאיזו פגישה? אם יורשה לי לשאול" שאל מארק.
הנערה הושיטה יד ועזרה למארק לקום. "פסיכולוגית" היא אמרה ושמה את תיקה על גבה.
"קוראים לי מיי" אמרה הנערה. "ולך?" היא שאלה והושיטה יש למארק.
"קוראים לי מארק" הוא אמר ולחץ את ידה של מיי.
"נתראה בהמשך" אמרה מיי עם חיוך גדול והלכה לעבר המדרגות.

דממה.
שקט.
שלווה.
מארק עמד לו. משותק לחלוטין. עיניו היו פקוחות, וחיוך קטן החל לגדול על פניו.
וברגע אחד, שכח את כול הצרות שלו.
"יאאאאאאא!!!" הוא צרח בקול רם והרים את ידיו באוויר.