כוחו של הגורל

פעם, מזמן, באמצע שנות השמונים, התפרסם שיר פרי-עטי במגאזין ספרותי נחשב. הדבר כמובן הסב לי נחת רבה.
מרוב הפעמים ששבתי וקראתי את השיר, כשהוא מתנוסס לו במגאזין כה יוקרתי, התקבע בזיכרוני שמה של "שכנתי לדף", שגם לה התפרסם שם שיר.
מאז ועד היום שמור אצלי אותו מגאזין אי שם בקופסת נעליים, 'קופסת המזכרות'. מדי פעם בפעם, בין מעבר דירה כזה או אחר, שבתי לעיין בו ולהתגאות באותו שיר מסוים, אשר שם אותי לרגע בליגה של הגדולים. אבל את שמחה, ששירה התנוסס על אותו הדף איתי, זכרתי בלי צורך לפתוח ולחפשו.

עברו חלפו להן כעשרים שנה.
לימים, הצטרפתי לקבוצת תיאטרון קהילתי, אשר חבריה היו תושבי העיר שדרות והקיבוצים סביב לה. 'עוטף-עזה' אם להיות ספציפי.
אישה אחת לבבית ביותר, אחות במקצועה, קשרה איתי קשר חברות מיוחד, ומבין כל חברי הקבוצה, איתה שוחחתי הכי הרבה, וביקרתי בביתה פעמים רבות. למדתי, שחוץ ממשחק בתיאטרון ובסרטי סטודנטים, היא כותבת שירה כבר הרבה שנים. ממש כמוני.
ויותר מכך! את כל שיריה הרבים היא מדקלמת בעל-פה מילה במילה.

ברגע מסוים, כמובן שעשיתי אחד ועוד אחד!
שמחה- שמה של זו וגם של זו…
גם זו וגם זו כותבות שירה… אבל רגע אחד…!
שמחה ההיא מהמגאזין מלפני עשרים שנה, כתוב שהיא מתגוררת בקבוצת כינרת. ואילו שמחה מן התיאטרון מתגוררת בקיבוץ גבים השכן…
עד שבאחת משיחותיי עימה, לראשונה סיפרה כי בעלה הינו יליד קבוצת כינרת, וכי לאחר היכרותם התגוררו לפרק זמן בקיבוצו.
אז ידעתי! כאשר ניבא לי ליבי-כך היה.
וביום מן הימים, הגעתי לאחת מחזרות התיאטרון כשבתיקי יושב אוצר. אוצר בדמות מגאזין ישן ובתוכו דף אחד יחיד ומיוחד.
"מה אומרות לך המילים הבאות?" שאלתי אותה, ודקלמתי את שלוש או ארבע המילים הראשונות מתוך השיר שלה.
שמחה קימטה את מצחה וחיוך גדול עלה בפניה. מיותר לציין שאת המשך השיר היא השלימה מייד, ואז שאלה אותי "מאיפה לכל הרוחות אתה מכיר את השיר הזה?"
הראיתי לשמחה את המגאזין והיא זכרה אותו ככה במעומעם…
לחברינו בקבוצה אמרתי: תראו את תעתועי הגורל. לפני עשרים שנה שירינו חלקו דף משותף במגאזין תרבות נחשב, ולא הכרנו זו את זה. היום אנחנו חברים קרובים והגענו לכאן ממקום שונה לחלוטין וללא שום קשר לעברנו המשותף.