כבר לא רק הודעות

ואנחנו לא מדברים רק בהודעות יותר ואיכשהו אני חושבת שזה גרוע יותר.
אני לא יודעת מה גרם לו לשלוח לי את ההודעה ההיא, למה הוא החליט לנסות פעם אחרונה באותו יום, אבל אני חייבת להודות שזה שינה הכל בינינו.
אני עדיין זוכרת את היום ההוא כמה שבועות לפני זה, שהוא שזה לא יעבוד יותר, שהוא לא רוצה להמשיך את זה והייתי חייבת להיות בסדר עם זה.
כמה ימים לאחר מכן שמעתי אותו אומר למישהו שהוא חושב שאיזושהי בחורה מהממת, ושוב הייתי חייבת להיות בסדר עם זה, בגלל שלא היינו שום דבר.
אנחנו פשוט הסתמסנו, לא הנחנו גבולות או דיברנו על זה בכלל, אז הייתי חייבת להיות בסדר עם מה שהוא החליט לעשות בגלל שלא אמור להיות אכפת לי.
את האמת, הייתי שיכורה באותו יום שהוא שלח הודעה משום מקום, שיכורה בפעם הראשונה באמת בחצי שנה האחרונה, ואני חושבת שזה חלק מהסיבה שהחלטתי לענות לו בצורה חופשית כל כך, שהחלטתי לענות לו בכלל.
ואיכשהו השיחה האחת הזאת משכה אותנו חזרה לרצף שלנו, חזרה אל תוך השיחות ההזויות בהגזמה שלנו, אבל הן היו שונות הפעם, בגלל שבשיחה השלישית שלנו הוא הציעה לי לצאת איתו, סוג של, בערך.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אחרי כל-כך הרבה בחורים שלא בדיוק התאימו לי, הוא היה זה שהתאים בצורה הטובה ביותר למה שחיפשתי בבחור, אפילו אם הוא בלבל אותי רוב הזמן, אולי דווקא בגלל זה.
מיותר לציין שהבחירות חיים שלי הן לא תמיד הבחירות הנכונות אז לא הייתי מופתעת שמהר מאוד מצאתי את עצמי על המיטה שלו, בלי חולצה ובלי בושה, אלוהים, אני בטוח הולכת לגיהנום.
אבל הנה מה שהפתיעה אותי, הוא לא היה האידיוט שציפיתי ממנו שהוא יהיה, הוא לא ציפה ממני לדבר, הוא התחשב בי ובגבולות שלי ובסופו של דבר, זה שיגעה אותי אפילו יותר ממה שציפיתי.
היה רגע שפשוט שכבנו שם, הראש שלי על החזה שלו והדופק שלו נשמע היטב באוזני, שידעתי שאני רוצה להישאר שם לנצח.
אני לא יודעת לאין אנחנו ממשיכים מכאן, האם באמת יצא מזה משהו בגלל שבמשך כל הזמן הזה, לא יכולתי להפסיק לחשוב שהוא לא באמת שלי, שזאת פשוט עוד בדיחה מרושעת של היקום נגדי, אבל לעזאזל אני רוצה פשוט להתעלם מהכל חוץ מהרגעים הטובים, הרגעים בהם אנחנו צוחקים, או הרגעים בהם אנחנו פשוט חולקים שטויות מהחיים שלנו, אני פשוט מאוהבת ברגעים האלו.
הבעיה היא שבחיים לא פגשתי בן אדם שיכול לעצבן אותי באותה קלות כמוהו.