כאב של נערים

כמוני- כמוך.
פתאום כשאני בצבא.. המציאות הזו מעולם לא הרגישה לי ככ קרובה.
ילד או נער.. שהיה שכבה מעלי, שחלם כמוני, רצה כמוני, פעל כמוני ואהב כמוני את המדינה הזו (ואולי אפילו יותר).
״מת מות גיבורים״ הם אומרים, וישכחו את שמו בעוד כמה רגעים.
מתייחסים להכל כמובן מאליו. כאילו שילד בן 20 שנרצח בזמן ששמר על החיים של העם שלו זה הגיוני. באיזו מציאות לעזעאזל ילד בן 20 שעצר הכל, חייו צריכים להעצר גם כן? למה זה ממשיך? למה השנאה? מי שם את אותו אדם להחליט מי יחייה ומי ימות? האם לאותו אדם אין ילד בן 20 קרוב אליו? אח, בן דוד או אפילו בן.. האם זה בסדר לגרום להורה לקבור את ילדו? למה זה קורה?