כאב המחר – פרק 2
פרק 2:
רגשות מבולבלים הציפו אותי; כעס, חרדה, אכזבה וכאב לב.
לא יכולתי שלא להיזכר באותו יום ארור שבו הוא נטש אותי; נערה בת שבע עשרה חסרת כל ובהריון בחניה של קוסטקו שבמונטומגרי בירת אלבמה – עיר הולדתי.
אותו יום נדרתי בליבי שלעולם לא אשוב לראותו.
"תעוף מפה" סיננתי מבין שיניי. לא יכולתי ליראות אותו ולהיזכר באותו יום. עצם הזיכרון העביר בי צמרמורת כאב.
הוא נישען על המשקוף ושילב את ידיו. חיוך מגוחך עלה בפניו. נישבעת שרציתי לשסף את גרונו וליראות את החיוך האווילי נימחה מפניו.
"אני נישאר פה" הגיב כשהחיוך לא סר מפניו היפות עד כדי בחילה. ניסיתי ליטרוק את הדלת אך הוא תקע את רגלו בין הדלת למשקוף "אני יקרא למשטרה אם לא תעיף מפה את הרגל המזוינת שלך" צעקתי בטירוף חושים. "ביננו את לא תיקראי למשטרה אני מכיר אותך" גיחך וזז מעט "אין לך אומץ" הוא הניד בראשו בצער מדומה.
רצתי אחוזת טירוף לחדרי וחטפתי את המכשיר הסלולארי מהמטען, חייגתי במהירות תשע אחד אחד. שתי צילצולים "תשע אחד אחד שלום" הקודנית ענתה "כן, שלום יש פה אי…" הוא חטף את הטלפון מיידי וניתק "אני בהחלט מעריץ את האומץ שלך היתבגרת במידת מה" הוא הרהר. ניצמדתי לקיר בבעתה מחשבות מזוויעות עברו במוחי… "אבל איפה לעזעזל הילדה שלי"???
תגובות (0)