כאב המחר – פרק 1
כשצפיתי בה היא קיפצה בשמלת התחרה על הדשא. הייתי מוקסמת מתנועותיה העדינות. שיערה הארוך והכהה היה אסוף בקוקו היא הסתובבה לרגע וראיתי את עייניה הירוקות מאושרות. קינאתי. התעוררתי. זאת הייתה אני.
חייתי במציאות עגומה; שכרתי קומת מרתף עתיק ודולף מזוג זקנים עריריים. שנאתי את המרתף שינאה תהומית אך לא היתה לי ברירה היות והמחיר לחודש היה קצת יותר ממאתיים דולר ויותר מיזה לא היה לי. עבדתי בסוכנות נסיעות בתור עובדת זוטרה העונה לפניות דחופות. העבודה הפיחה בי מעט חיים למרות שגם אותה לא אהבתי בשום צורה. בסיום עבודתי המשמימה הייתי מתהלכת בשבילי סנטרל פארק בוחנת בסקרנות משונה את העוברים והשבים; זוגות מחובקים, (תהיתי ביני לבין עצמי כמה זמן נישאר להם יחד עד שהאהבה תתפוגג) בחורות חטובות ומזיעות רצות בקצב השירים מהאייפוד ואנשים אופטימיים שהעתיד ניראה להם ורוד מטיילים ביהירות כאילו העולם זה עתה ניפרש לרגליהם.
באותו בוקר בהיר ושמשי בשלהי יולי הרגשתי משהו דומה לשמחה. האויר והריח המתוק – מר של הפרחים שצמחו באדנית הקטנה שהיתה תלויה בחלון הזעיר והגבוה שדרכו לא ראיתי דבר חוץ משברי אור נתנו לי תחושה של תקווה ליום חדש וטוב יותר יותר…
בתחילה לא התייחסתי לדפיקות, לא רציתי שהזקנה הממורמרת והקמצנית תרצה לי שוב על כמה חשוב לחסוך בהוצאות החשמל ולא כדאי להדליק את המזגן במהלך הלילה, אך ככל שהם התחזקו הבנתי שאם אני לא יפתח את הדלת היא תיקרא לבעלה השפוט שיפרוץ את הדלת בכוח רק כי היא הכריחה אותו…
פתחתי את הדלת בתחושת השלמה. "ג'ורג'" לחשתי בתדהמה. כמעט קרסתי…
תגובות (1)
וואו…..
ממש יפה ואין לי הערה בונה