כאב בלב

זה שוב קורה, לרגע אחד האמנתי שהכאב חלף והוא חוזר במהירות כמו חץ ללבי!
הרגע בו אני מבינה שחיי לא יהיו רגילים, ואיני יכולה להכחיש יותר שהם רגילים, כי מה כבר רגיל? לחזור לבית שבו האוירה אפורה? להתגעגע למישהוא שכבר לא נמצא? לסחוב אחריות שעד עכשיו הייתה בידיו של מישהו מנוסה יותר? מה לי ולזה? ומדוע זה קורה לי? שוב התחילו הרחמים העצמיים… גם לי נמאס מעצמי לפעמים, "הפסיקי להתבכיין לעזזל" אני אומרת לעצמי, אבל איך עוצרים את הדמעות? איך ממשיכים כרגיל? ומה עושים עם הגעגועים העזים? איני יודעת! אני רק יודעת שנעשיתי בלתי נסבלת, בלתי מוסברת, וחסרת רוח חיים, לפתע הגיעו מלמעלה תפסו בקודקוד ראשי והוציאו את נשמתי מגופי.. כך זה מרגיש!
ונשמתי מסתובבת ללא נחת בסביבה לא מוכרת בזמן שגופי מנסה לתפקד כרגיל, שמישהו ילמד אותי איך לרצות לקום בבוקר, שמישהו יסביר לי איך להמשיך.
תחושה של פחד לא מוסבר עוטפת אותי מזה חודשים כבר, ניסיתי לפרוק להתפלל ולצרוח אך מה שנותר זה היצר לברוח… לברוח מאמא מהאחים מהחבר, אולי רק אני מבינה אותי טוב יותר! כך לא אאכזב אף אחד אהיה מרוחקת אבל קצת לבד. מבלי לדכא להעציב להדאיג את הקרובים שאני שומרת מחויכים תמיד!