יש- פרק 2. הילדה

השעון מצלצל, מזכיר לי שאני צריכה לקום.
ללכת לביתו של מיכאל ולהגיד לו שאני מוכנה לעבוד אצלו, אבל יש לי כמה תנאים.
אז אני קמה מהמיטה ונגשת למקלחת, אדם יצא לריצה כמו בכל בוקר ואבא כבר מזמן בעבודה, הבית ריק.
אין מים חמים, אז אני מתקלחת במי קרח, אני לובשת גופייה חומה וג'ינס שחור ויוצאת מהבית.
כשאני מגיעה לביתו הוא זה שפותח לי את הדלת ולא הילדה.
"הכנסי." הוא אומר ביובש, הפעם אנחנו יושבים בסלון, חדר מרווח ומעוצב בצורה מושלמת.
"אני כאן בקשר לעבודה." אני אומרת ומביטה בפניו הנאות, מנסה לשדר בטחון עצמי, אני לא אחת שהבטחון העצמי נשפך ממנה.
"לא חשבתי אחרת." הוא מוזג לשנינו כוס מים עם קרח ונענע.
"אז את מוכנה לקבל את העבודה?" הוא שואל.
"כן," הוא ידע שזאת תהיה תשובתי.
"אבל יש לי כמה תנאים." אני אומרת.
"אני מקשיב." מיכאל מעביר את ידו בשיערו ומביט אל תוך עיניי.
"אז ככה, לפחות פעם בשבוע יהיה עליך לבלות יום כיף עם הבת שלך, רק אתה והיא ביחד ליום שלם.
וביום הזה יהיה לי חופש, כי אחרי הכל גם לי יש חיים וגם כי היא הבת שלך ואתה צריך להראות עיניין.
אני אבלה עם הילדה רק חמש שעות ביום, לא יותר.
אז אם זה מקובל עלייך אני מוכנה להתחיל כבר עכשיו."
אני מסיתה את מבטי מפניו ולוקחת נשימה עמוקה, נדמה לי שבזמן שדברתי שכחתי לנשום.
"אני מוכן לחשוב על זה ולהוסיף את זה לחוזה שכבר הכנתי,
לפי החוזה שאת אמורה לחתום עליו את צריכה לדאוג לבת שלי במשך שתיים עשרה שעות ביממה ולפחות פעם בשבוע להישאר לישון איתה, אני מוכן להוריד את מספר שעות העבודה שלך לשמונה שעות, לא פחות.
ובקשר ליום כיף שלי ושלה, פעם בשבועיים זה יהיה בסדר.
אז אני רק אלך להביא את החוזה ולקרוא לילדה. תשארי כאן בינתיים." הוא לא נותן לי זמן לענות ומיד יוצא מהחדר, שמונה שעות זה בסדר, הקטע של לישון כאן פעם בשבוע פחות בסדר, אני יודעת שהרבה בחורות היו רוצות לישון בבית של גבר כזה, אבל אני לא.
לפחות פעם בשבועיים אני אזכה לקצת חופש.
אחרי חמש דקות ארוכות במיוחד הוא חוזר ובידו מעטפה חומה ולצידו הולכת הילדה מאתמול, ילדה קטנה עם שיער חום ועיניים חומות גדולות.
"מאיה תכירי," הוא אומר בקול קר וחסר רגש " סמי הבת שלי, סמי זאת מאיה, המטפלת החדשה שלך." הילדה מחייכת אליי חיוך מתוק וחסר שן.
"ועל זה את חותמת." הוא אומר ומעביר לי את המסמכים.
אני חותמת, בלי לקרוא ומחזירה לו אותם.
"אני הולך למשרד שלי עכשיו להמשיך בעבודתי, אתם בינתיים תכירו אחת את השנייה.
לכל בעיה שלא תהיה תפנו אליי דרך המזכירה שלי." הוא אומר ביובש ונעלם.
"אז, בת כמה את סמי?" אני שואלת וצדביקה על פניי חיוך גדול.
"חמש וחצי." היא עונה בקול מתוק.
"אז אני גדולה ממך בדיוק בעשרים שנה." אני אומרת ומנסה לצחוק, היא מתיישבת לידי בספה וצוחקת בבישנות.
"אבא בן שלושים ואחת, אבל לפעמים הוא מתנהג כמו ילד.
פעם הוא היה כיפי." היא מדברת ומורידה את ראשה.
אני לא יכולה לדמיין טת הבנאדם הזה כמישהו שכיף להיות איתו.
"באמת?" אני שואלת והיא צרימה את ראשה ומביטה אליי.
"כן." היא אומרת בהתלהבות.
במשך כמה שעות טובות אנחנו מדברות וצוחקות ואז המזכירה שך אביה אומרת לי שהגיעה השעה לארוחת הצהריים.
"מה את רוצה לאכול?" אני שואלת.
"פיצה!" היא אומרת, אז אני מזמינה פיצה, כמובן שמיכאל אשאיר לי כסף לאוכל.
אחרי האוכל הילדה צריכה לישון את שנת הצהריים שלה, מה שאומר שיש לי שעתייים לעצמי.
אני מדליקה טלוויזיה ומתרווחת על הספה, מרשה לעצמי להרגיש בבית.
"מה את חושבת שאת עושה?" מתפרץ עליי מיכאל שבדיוק חזר מהמשרד שלו בעיר.
"רואה טלוויזיה, סמי ישנה." אני עונה.
"באישור של מי את רואה טלוויזיה?" לא ידעתי שאני צריכה אישור בשביל זה.
"סמי ישנה, אין לי מה לעשות עד שהיא תתעורר." אני עונה בעצבים.
"בזמן שהיא ישנה את שנת הצהריים שלה את צריכה לעשות משהו מועיל, כמו לבשל, לעשות כלים, לעשות כביסה.
קראת בכלל את החוזה לפני שחתמת?" הוא כבר לא קר רוח כל כך, משהו בכחול של עינייו מעמיק.
"העבודה שלי היא לטפל בילדה, לא להיות המשרתת שלך.
ולא, לא קראתי את החוזה." אני עונה בכעס ומכבה את הטלוויזיה.
"טוב," הוא אומר ומשהו בפניו מתרכך ונרגע.פתאום אני רואה כמה יפה הוא.
"כנסי אליי למשרד, נתחיל הל מההתחלה."
"עכשיו?" אני שואלת, מנסה לא להביט בו.
"כן." הוא הולך למשרדו ואני צועדת אחריו.אנחנו נכנסים למשרד, תמונות בשחור לבן תלויות על הקירות הלבנים ובמאכז החדר עומד שולחן גדול בצבע שחור.
המשרד הזה פשוט תואם את האופי של בעליו, הכל שם שחור ולבן, רגוע וקר, אך אם זאת מעניין.
"שבי בבקשה מאיה." הוא אומר ומחייך.
אני מתיישבת מולו, מביטה על כפות ידיי. הוא בוחן אותי, מעביר את מבטו מפניי אל כפות ידיי ובחזרה אל פניי.
חיוכו מתרחב.
"אני מיכאל שקד, נעים להכיר." הוא מושיט לי את ידו "את יכולה לקרוא לי מר שקד."
אני לוחצת את ידו החמימה ומציגה את עצמי "מאיה בן דוד, נעים מאוד." זה משעשע אותו.
"העונג כולו שלי מאיה." אני מחייכת. הוא פחות קר אך עדיין רגוע.
"ספרי לי על עצמך מאיה." הוא אומר בחביבות, והאמת שאני לא יודעת אם זאת הצהגה או אמיתי.
" מה אתה רוצה שאספר?" אני שואלת.
"נתחיל בבת כמה אתה." הוא אומרת ומחייך
" עוד כמה חודשים עשרים ושש." אני עונה בשקט, עיניו חודרות לתוכי.
"ספרי לי על הניסיון שלך עם ילדים." הוא מבקש, משלב את עצבעותיו זה בזה.
"כשהייתי בת עשר אמי נפטרה, אחי הקטן היה בגיל של סמי.
אבא שלי לקח את זה קשה אז אפשר לאמר שאני גידלתי את אחי." אני אומרת, מרגישה את החנק בגרון.
"אני מבין." הוא אומר, אבל הוא לא מבין, הוא לא יודע איך זה לגדול בלי אמא.
"יש לך חלומות שהיית רוצה להגשים?" הוא שואל.
"לא, אין לי." אני משקרת, לכל אדם יש חלומות.את החלום שלי אי אפשר להגשים.
"לך יש חלומות?" אני שואלת
"יש" הוא עונה ועיניו נעשות אפלות במקצת.
אני לא שואלת מה החלומות שלו והוא מיצידו לא מנדב מידע.
"בואי נחזור לעיניינו." הוא אומר ושוב הופך קר.
"בקשר לעבודה, המטפלת חייבת להימצא בביתי שמונה שעות ביממה, ובשעות שלא תהיה לה עבודה עם הילדה עלייה לדאוג לנקיון הבית או לכל דבר אחר שאגיד לה.
מגיעות לה שתי הפסקות, הראשונה באחת עשרה והשנייה בשלוש כל הפסקה תמשך חצי שעה."
הוא מסביר לי כאילו שזה הדבר החשוב ביותר בעולם.
"במסגרת עבודתיה עם הילדה על המטפלת לדאוג לכל צרכיה, להכין לה ארוחות, לקלח אותה, להקריא לה סיפור לפני השינה ולעשות כל דבר שיעסיק אותה.
שעות ההגעה של המטפלת למקום עבודת תהיה עשר בבוקר ועזיבת בשעה חמש וזאת רק לאחר שראיתי את הילדה ובדקתי שהיא נקייה ומוכנה לפעילויות הערב שלה.
פעם אחת בשבוע אל המטפלת להישאר ולישון בביתי מאחר ואני עובד עד שעות הלילה הקטנות ואיני יכול להיות זמין לצרכיה בשעות הלילה." הוא עוצר לרגע לבדוק שהכל מובן לי וממשיך בדבריו.
"פעם בשבועיים אני אקח חופש מעבודתי ואבלה יום שלם בחברת הילדה, באותו היום תהה המטפלת משוחררת מכל פעילות.
כל הוצאה של ביגוד לידלה ולמטפלת תשולם על ידי וכך גם גם הוצאות על בילויים משותפים וארוחות, בנוסף לכך תקבל המטפלת שכר של עשרים ושלוש שקלים לשעה.
על זה חתמת הבוקר." הוא אומר, זה לא נורא כל כך.
אני חושבת.