יש- פרק אחד, אני מאיה

לא תמיד הייתי יפה, או חכמה וגם לא מקובלת כל כך.
הייתי בחורה מלאה עם נמשים ועיניים בישניות.
הציונים שלי תמיד עמדו על שישים וחמש ולא הייתה לי אפילו לא חברה אחת אמיתית, כך הייתי.
אבל היום אני יכולה להגיד בבטחון מלא, אני יפה.
זה נכון, אין לי גוף חטוב או ציצים גדולים כל כך וגם אין בי שום דבר סקסי.
אבל בכל זאת יש בי כל כך הרבה דברים שעד לא מזמן לא ראיתי בכלל.
יש לי עיינים ירוקות כמו של חתולה וחיוך תמים והכי חשוב אני אוהבת את עצמי ומנסה להזכיר לעצמי שאין דבר כזה מושלם ושלעולם לא אהיה מושלמת.
והיום אני הולכת לקבל את העבודה שתמיד חלמתי עליה, היום אני הולכת לראיון העבודה השלושים שלי בחצי השנה האחרונה, והיום אני אקבל את העבודה.
"את מוכנה?" שואל אדם.
"מוכנה, מוכנה רק תתן לי כבר את המפתח של האוטו המזורגג הזה!" הוא זורק לעברי את המפתח של הרכב שאבא קנה לו ליום הולדתו העשרים ואחת.

כשאני מגיע לכתובת אני מוצאת את עצמי מחוץ לשער ענקי של בית עוד יותר ענקי, כששרה השכנה אמרה שהיא מצאה לי עבודה מושלמת ונתנה לי את הכתובת הייתי בטוחה שזאת כתובת של משרד ולא של בית ובטח שלא של בית כזה מרשים.
אני מצלצלת בפעמון ומייד פותחת לי את הדלת ילדה קטנה.
"אבא!" היא קוראת בקול.
"אני מחפשת את מיכאל שקד, הוא גר כאן?" אני שואלת את הילדה אך היא לא עונה לי ורק בורחת לתוך הבית.
ומיד אחרי שהיא נכנסת יוצא גבר מרשים בחליפה שחורה ועניבה כחולה כמו עיניו.
"שלום?" אני ספק אומרת ספק שואלת.
"מאיה בן דוד. הכנסי." אני נכנסת אחרי הגבר שהציג את עצמו כמר שקד, הוא מוביל אותי למשרדו ואומר לי לשבת בכורסה הגדולה שמול שולחנו.
"אז אני מבין שיש לך ניסיון עם ילדים?" הוא שואל, אחרי שאמא שלי נפטרה נאלצתי לעזור לאבי לגדל את אחי הקטן, אפשר להגיד שלא הצלחתי בזה כל כך כי הוא גדל להיות בחור מפונק.
"אפשר להגיד, אבל איך זה קשור לעבודה שלי?" אני שואלת.
"שרה לא סיפרה לך אני מבין, עברתי לכאן עם הבת שלי לא מזמן ואני צריך שמישהי, דמות נשית תהיה חלק מחייה, סוג של מטפלת. את מבינה היא רק בת חמש וכבר הספיקה לאבד את אמא שלה, לא שהיא חסרה לנו הוא משהו כזה האישה הזאת, אבל בכל זאת זה היה לילדה קשה.
לי אין מספיק זמן לדאוג לכל צרכיה אז אני צריך אותך." הוא אומר ביובש, הוא ניראה צעיר, אולי בן עשרים ושמונה. לא הייתי מתארת לעצמי בחיים שהגבר הצעיר והקר הזה יכול להיות אבא.
"אז אתה רוצה שאני אעמיד פנים שאני אמא שלה בזמן שאתה עסוק בעיניינים שלך? זה מטורף, אתה מטורף." אני כמעט צועקת. איך הוא יכול לדבר על האמא של הילדה שלו ככה.
"לא זה מה שאמרתי," הוא עדיין קר רוח ונינוח ומרשים מאוד ועדיין מטורף.
" אני רק צריך מישהי שתטפל בילדה בזמן שאני עובד, אני אספק לך כסף לממתקים וצעצועים בשבילה והשכר יהיה משתלם."
הוא מחייך, וזה לא סתם חיוך, זה חיוך של גבר שיגרום לאישה לעשות כל צה שהוא רוצה ואני לא אפול לזה.
" לא יודעת." אני עונה בלחש משהוא בו מערער לי את הבטחון, אני מורידה את מבטי אל כפות ידיי, אני לא יכולה לקבל את העבודה הזאת, אני לא יכולה לטפל בילדה הזאת, אבא שלה צריך לדאוג לה, לא אני.
"מצטערת." אני אומרת וקמה ללכת.
"אני נותן לך יומים לחשוב על זה, אני בטוח שתעשי את הבחירה הנכונה." עדיין שומר על קור רוח.
"מה שתגיד מיכאל." אני יוצאת משם.

משהו שלמדתי בחיי זה לברוח כמה שיותר רחוק מילדים שאיבדו את אחד מההורים שלהם, תיראו אותי, איזה פגומה יצאתי מלגדול בלי אמא ולא לדבר בכלל על אחי או על האקס שלי שאבא שלו תלה את עצמו במקלחת כשהוא היה בן עשר, הוא הלך בדרכי אביו ומכר את נשמתו גם לסמים, הוא לצערי עדיין חי, אם אפשר לקרוא לדבר הזה שיש לו חיים.
וליעד הבן של שרה השכנה גם גדל בלי דמות גברית, הוא יצא הומו, הבן זוג שלו מוסלמי.שרה עדיין בקשר איתו, היא אומרת שאחרי הכל הוא הבן שלה.
שרה היא אישה טובה, אני במקומה מזמן הייתי מעיפה אותו מהבית ולא בגלל שהוא הומו.
אני נכנסת לדירה נקטנה שלנו ונזרקת על הספה.
"איך היה?" שואל אחי הקטן אדם.
"אני לא רוצה את העבודה הזאת." אני אומרת וחולצת את נעליי.
"לא רוצה? את לא במצב של בחירה." הוא אומר, פניו מאדימות מכעס.
"את צריכה עבודה, שרה עשתה מאמצים בשביל למצוא לך אחת ואת לא רוצה אותה, מי את שתגידי שאת לא רוצה עבודה.את צריכה לעבוד. את חייבת." הוא מעביר את ידו בשיערו.
"אתה פשוט חצוף, אני כל הזמן בין עבודות רק כדי שיהיה לך טוב, הפסקתי את הלימודים במכללה רק בשביל שיהיה לנו מספיק כסף לשלוח אותך ללימודים המפגרים שלך כי אתה האח המוצלח, זה עם השכל , הבן שאבא תמיד מתגאה בו.
ואני בסדר, אני הבת שתמיד מוותרת על מה ששלה רק שאתה תהיה מאושר.
אז אתה יודע מה, אם העבודה הזאת כל כך חשובה לך תעבוד בה אתה."
הוא לא עונה לי, רק מביט בי בעיניים עצובות, זה תמיד שובר אותי, המבט הזה.
זה המבט של אמא כשהייתי מאכזבת אותה.
אני ידועת שאם אני אדבר עכשיו זה לא יהיה טוב אז אני פשוט קמה משם והולכת לחדרי.
נכנסת לבועה שלי, שמה מוזיקה על פול ווליום ונותנת לדמעות לרדת.
אני יודעת שאני צריכה לקבל את הג'וב הזה, אם לא בשבילי ולא בשביל אדם אז בשביל הילדה, שהסוף שלה לא יהיה כמו שלי.
שהיא תגדל מוקפת אהבה ולא תחרות מפגרת בין אחים, התמכרות לסמים או אבא שלא באמת איכפת לו.
יש בעולם הזה מספיק ילדים מסכנים עם עתיד רע, לא צריך להוסיף עוד ילדה כזאת.