יש לך אש?

"יש לך אש?" הוא שאל.
"קח," היא אמרה באדישות והוציאה מצית מהכיס האחורי.
"לא טוב שאת מעשנת ילדונת," הוא אמר בחצי חיוך, עם סיגריה בין שפתיו. היא הסתכלה עליו מצית אותה, התלבטה אם לענות לו.
"אתה צריך עוד משהו?" היא שאלה בטון אדיש, ושלפה את המצית מידו.
"לא, תודה שהתחלקת איתי באש," הוא אמר משועשע, ושאף מהסיגריה.
"אפשר לשבת?" הוא שאל לפתע.
"שב, זה מקום ציבורי," היא ענתה לו בתימהון. הוא חייך קלות והתיישב לידה.
"למה את יושבת לבד בשעה כזא…"
"אתה מתחיל איתי?" היא קטעה אותו בעצבנות. הוא הסתכל עליה, קצת נעלב.
"אני ממש לא מתחיל איתך, סנובית," הוא זרק לעברה. היא הרגישה מבוכה קלה, והוציאה סיגריה בעצמה.
"רוצה?" היא שאלה, והפנתה את הקופסא לעברו.
"יש לי מספיק משלי," הוא זרק לעברה. היא השתתקה.
"טוב, תביאי אחת. אבל אין לי אש," הוא חייך קצת. היא שוב שלפה את המצית, והציתה לשניהם את הסיגריה.
"אז אולי בכל זאת? או שרק על סיגריות את מדברת?" שניהם שאפו את הסיגריה בתזמון מושלם, והשתררה אותה השתיקה כמו מקודם.
"ברחתי מהבית," היא פלטה כבדרך אגב. הוא הסתכל עליה.
"ככה? בלי בגדים, בלי כסף?"
"מאיפה לך שאין לי כסף?" היא שאלה תוך כדי חיטוט קליל בכיסה האחורי. היא שלפה 300 שקלים בשטרות של מאה.
"במצבך, זה יספיק לך בדיוק לנסיעה לתחנה מרכזית ולעוד כמה חפיסות," הוא אמר בגיחוך.
"משהו מצחיק? לפחות הבאת לי רעיון איפה אני אישן הלילה," היא אמרה והכניסה חזרה את הכסף לכיס. לפתע הוא הפך רציני.
"באמת ברחת מהבית? לאן תלכי?" שמץ דאגה קלה נשמע בקולו.
"לאן שהלב ירצה. נו באמת, מאיפה אני יודעת?" היא אמרה בזלזול והמשיכה לשאוף את הסיגריה שלה.
"ומה אכפת לך בכלל? אנחנו מכירים?"
"לא… אני תומר," הוא אמר, וזרק את הסיגריה על הרצפה.
"ג'סי," היא זרקה לאוויר את שמה, ותחבה את המצית חזרה לכיסה.
"ג'סי? את עולה חדשה?" הוא אמר באותו חיוך משועשע. היה לו חיוך יפה.
"המוצא שלי אמריקאי, השם המלא הוא ג'סיקה," היא אמרה, מחייכת קלות.
"גם אני אמריקאי. לאמא שלי קוראים מוניקה," הוא ענה לה, וניסה לחקות מבטא אנגלי. היא חייכה קצת. שוב פעם השתררה שתיקה.
"טוב… את לא בקטע של דיבורים. אז אני תומר, אני בן 17, ואין לי עתיד. מה איתך?" הוא אמר בטון סמכותי, וקד לה קידה. היא קמה.
"אני ג'סיקה, אני בת 16, וברחתי מהבית כי אני לא שווה כלום," היא אמרה וקדה קידה גם היא.
לפתע הם חשו טיפות קלות על פניהם.
"אני חושב שמתחיל לרדת גשם…" הוא מלמל. ג'סיקה לא חיכתה לרגע, ורצה מתחת לקורת גג שבורה. השעה הייתה 00:08 בלילה. הרחוב היה שומם, רק מכונית או שתיים היו עוברות מדיי פעם ומפיגות את השממה. תומר רץ אחריה.
"לאן את מתכוונת ללכת?"
"אני לא יודעת ולא מעניין אותי. אני פשוט רוצה לברוח משם. מהמקום שלא מעריכים אותי ולא מכירים בי בתור בן אדם…" הקול שלה נחלש ונחלש. היא לא יכלה לעצור את הדמעות יותר. היא רצתה להוציא את זה, היא רצתה לצעוק את זה לעולם. נמאס לה לשמור את זה בבטן. הדמעות החלו לזלוג. דמעה אחר דמעה.
"את בוכה?" הוא שאל אותה מופתע. היא לא ענתה, רק משכה באפה. הוא מיהר להתיישב לידה.
"אל תבכי. אני יודע מה זה," הוא התחיל לדבר. היא רק שתקה. היא ידעה שהוא הולך לספר לה משהו.
"ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים לפני שלוש שנים בערך. גם הם לא ממש החשיבו אותי לבנאדם, אבל אז המצב עוד היה נסבל. כשהם נהרגו, רצו להעביר אותי לבית יתומים, כי הדודים שלי לא היו מוכנים לקבל אותי. אז סבתא שלי נרתמה לעזרתי. היא האדם היחיד שאי פעם היה לו אכפת ממני. אבל סבתא גססה, ואחרי חצי שנה היא נפטרה. אולי אפילו פחות…" הוא השתתק לרגע. היא כבר הפסיקה לבכות. היא נורא רצתה לדעת מה קרה הלאה.
"אתה בסדר?" היא רכנה כלפיו.
"כן," הוא ענה לה בקול קצת חנוק.
"פשוט סבתא הייתה האדם היחיד שבאמת אהבתי, וכל כך לא רציתי לאבד אותה. ידעתי שאחרי שהיא נפטרה, ישלחו אותי לבית יתומים והחיים שלי ייגמרו שם. אבל סבתא שלי השביעה את דוד שלי שהוא ייקח אותי באחריותו כשהיא תמות. מאז אני גר אצל הדודים, ששמים עליי אלף זין. לא סופרים אותי בכלל, אני לא חלק מהמשפחה. בהתחלה דוד שלי היה מרביץ לי. עכשיו גדלתי, ונהייתי מספיק חזק כדי לעמוד על שלי, אפילו יותר חזק ממנו, אז הוא הפסיק. לפעמים אני גם לא חוזר הביתה כמה ימים, הייתי גר אצל חברים שלי שבועות. זה לא היה מזיז לאף אחד. עכשיו זרקו אותי מהבית ספר, וזה לא מזיז להם אפילו חצי עפעף. אני כל היום ברחובות, בין אם עם חברים ובין אם לבד. אפשר להגיד שאני חי ברחובות יותר מאשר בבית. בעצם, אין לי בית. הרחוב זה הבית שלי." הוא סיים, ושאף נשימה עמוקה.
ג'סי לא ידעה שמאחורי הילד השרירי והיפה שביקש ממנה אש, שהיא חשבה שהוא סתם שמוק שנטפל אליה כמו עוד לאלף בחורות, בעצם יש סיפור כזה. סיפור כבד, שהיא הייתה בטוחה שהוא חסך המון פרטים ממנו. היא לא ידעה מה להגיד לו. היא כל כך רצתה לתת לו חיבוק, להגיד לו שהכל יהיה בסדר. אבל איך היא יכולה? היא לא מכירה אותו.
"מצטער. לא הייתי צריך לספר לך את זה," הוא אמר לפתע וקם.
"לאן אתה הולך?" היא נבהלה.
"לאן שהלב רוצה?" הוא אמר בחצי חיוך ושפשף את עיניו.
"לא, תישאר איתי. במילא לשנינו אין לאן ללכת," היא ביקשה ממנו, וחזרה לשבת. הוא התיישב לידה.
"ואל תצטער. אני פשוט לא ידעתי מה להגיד, לקח לי זמן לעקל את הכל. אתה ממש לא נראה אחד כזה. אתה נראה כמו אחד שכל הבחורות רצות אחריו, שהכל אצלו כזה מוצלח…" היא ענתה לו. היא רצתה להכיר אותו יותר.
"אני?" הוא שאל מופתע.
"כן, מה זה לא ככה?"
"זה לא… כאילו, חלקית… כל הפרחות האלה שלא הפסיקו להימרח עליי. לא סובל כאלה," הוא אמר, ומישש את הרצפה. הוא מצא אבן, וזרק אותה רחוק. הכי רחוק שהצליח. היא הסתכלה עליו כמה שניות.
"מה?" הוא שאל בחיוך. "למה את מסתכלת עליי ככה? את לא צריכה לרחם עליי, הכל בסדר. למה את ברחת מהבית?"
"אפשר להגיד שדיי גירשו אותי. פשוט לא שמים עליי, וכל היום צועקים ורבים. משווים אותי למטומטמת, שלחו אותי לפנימייה וברחתי. אין סיבה מיוחדת," היא מלמלה והשפילה את מבטה. הסיפור שלה לעומת שלו, הוא כלום. סתם הורים שלא מצליחים להתמודד עם הילדה שלהם, וסתם נערה שלא מתאימה לשום מסגרת.
"אם את רוצה אני יכול להישאר איתך. כמה שבא לך, לא רק היום. עד שתחזרי הביתה, או תמצאי פיתרון. אני יכול לעזור לך,"
היא רצתה לשמוע את זה. למרות שהיא הכירה אותו לפני חצי שעה, היא הרגישה בנוח. הרגישה באותה סירה איתו.
"אבל לאן נלך? אני באמת לא חשבתי על זה…" היא מלמלה.
"תיראי, יש לך 300 שקל. יש לי עוד מאה בכיס וכמה שקלים. אנחנו נסתדר כמה ימים לא?" הוא גיחך קלות וקם.
"בואי," הוא אמר והושיט את ידו.
"לאן?" היא שאלה, עוד לא קמה ממקומה.
"בואי נו, אני מכיר מקום אחד שומם. יש שמה מבנה חצי שבור אבל הרוח לא נכנסת לשם. אף אחד לא יודע שהוא קיים, רק אני וחברים שלי. חברים שלי כבר הפסיקו ללכת לשם. נוכל להיות שם כמה שבא לנו, בחיים לא ימצאו אותנו,"
היא תפסה בידו והוא עזר לה לקום. הם הלכו בשתיקה לתחנת האוטובוס.
"את סומכת עליי?" הוא שאל אותה לפתע.
"לא יודעת, אני לא מכירה אותך," היא ענתה לו ושיחקה בקצוות שיערה.
"אני כן סומך עלייך דווקא. אם לא הייתי סומך לא הייתי מספר לך את כל זה ממקודם," הוא התיישב לידה, והמשיך, "אבל אל תפחדי ממני. אני סתם נראה כזה שרירן ומאיים," הוא חייך אליה. היא הרגישה בטוחה איתו. היא פתאום הרגישה שהיא לא מפחדת יותר להיות לבד.
הוא שלף עוד סיגריה.
"אפשר קצת אש?" הוא שאל בחיוך. היא חייכה גם.