יש לי סרטן -פרק 1-

כבר כמה זמן שהרגשתי לא טוב בבטן. ידעתי שזה סימן רע .הייתי אז רק בן 14.
הלכתי לבדיקות בלב כבד, לא ידעתי מה התוצאות יהיו, אבל ניחשתי מראש שזה משהו לא טוב.
הבדיקה ארכה זמן, אבל לא הרגשתי את זה. חשבתי רק על מה יהיה אחר כך. ראיתי את כל המכשירים שאני מחובר אליהם, שמעתי את ציפצופי המוניטורים שבדקו אותי, הרגשתי את הדקירות בידי כשלקחו ממני דם, הסתנוורתי מהאור שהקרין עליי. לאחר שלוש שעות של בדיקות, חיכינו בבית החולים עוד כמה זמן עד לקבלת תוצאות הבדיקה. אסור היה לי לעזוב את שטח בית החולים. אחרי כשעה התוצאות הגיעו, ואימתו את חששותי. זה היה בלָבְלָב.

הסתובבתי בבית כמו מטורף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא רציתי לשמוע את הבכי של אמא, את השתיקה של אבא, את הדממה של האחים, לא רציתי להיות אני.
זה היום האחרון שלי בבית. היום שחררו אותי לבית, כי עוד אין סכנה. מחר אני הולך לבית החולים לתקופה ארוכה. אני לא אהיה בבית. אני לא אהיה בבית הספר. אני לא אהיה עם החברים.

בלילה לא הצלחתי להירדם. אף אחד לא התלונן. הם הבינו אותי.
לא ידעתי לעשות מעצמי. 'יכול להיות שאני נפרד מכולם לתמיד?' חשבתי.
הייתי חייב לספר למישהו. היתקשרתי לחבר שלי, אוֹרי. אורי היה חבר שלי מאז הגן. תמיד היינו יחד, צחקנו ובכינו יחד. היינו חברים בלב ובנפש, ועשינו הכל כדי לעזור אחד לשני.
"דביר, מה קורה? למה לא היית היום בבית ספר?" שמעתי את קולו המנומנם. 'בטח הערתי אותו,' חשבתי.
"אורי, אני לא יהיה בזמן הקרוב בבית ספר," אמרתי בקול רועד קצת.
"למה, מה קרה?" הוא נבהל. אחרי שמישהו חבר שלך מגיל חמש עד עכשיו, תשע שנים, מרגיש בקול שלך שמשהו לא בסדר.
"היום הייתי בבדיקות, ומצאו לי את זה."
"את מה?" הוא שאל.
"רציתי שתהיה הראשון שתדע על זה," אמרתי בקול רועד, ואחרי כמה שניות אמרתי. "יש לי סרטן."