יש בכלל מחר?

רגשות מעורבים אוכזים בי. אני טובה ורעה. אוהבת ושונאת. דואגת ורגוע. רגשות מנוגדים מתערבלים. אני שוב נקלעת חאותה צרה שכתבתי לםני שניה. מהססת פני כתיבה הודעה, ואחרי השליחה מרגישה גל חרטה. הלוואי והייתי שלימה, נבונה. הלוואי וסוף סוף הה י אור בקצה המנהרה. הלואי דרכי הייתה שלווה ורגוע. אבח היא לא! טאני שב בוכה, ושוב רגשות שונים מתערלים. ושוב המחר מאיים לא הגיע. ולבסוף השחר מפציע. עניי בורקות ודימעותי מתנגבות. ושוב הנשק שלצידי מאיים. ושוב החוקים מצלצלים. ואני יודעת שעל החוקים אני לא יעבור. ואני מוקפת חברים, אבל בודדה ועצובה. אני מוקפת אנשים טבין, אבל בוכה. ולמה אני רעה? או שאולי טובה. ומה אן מחר לא אקום? מה הספקתי להשאיר כאן מאחור? ואולי אקום רשפשף ענים ואמשיך בחיי רגיל. אך מבפנים אהיה מרוסקת, יותר נכון מנופצת. מבולבלת. ואמשיך לחכת אל הלא נודע. אני התאה בדרך, אבל כשזה יקרה. אני יהיה לבד. אני לא יסחוף אחרי עוד טועים. אני ילך לטועים ויחזיר אותם לדרך של הישרים. ושוב ההיסוס. ושוב הביצוע שוב הביאוס. ושוב המחר לא מבטיח.