יער ההתאבדות

אייקו הלכה בתוך היער, עוקבת אחרי הסרטים הקשורים לעצים במשמרת ההתאבדויות.
זהו יער ההתאבדות ביפן, לכאן באים אנשים שנמאסו עליהם חייהם והם רוצים לסיים אותם. עבודתה של אייקו היא לעבור ביער ולחפש אנשים שמתכננים להתאבד, או גופות שתוכל להחזיר למשפחות.
אייקו המשיכה לעקוב אחרי סרט צהוב שנקשר לעצים. מטיילים-מתאבדים רבים היו עושים כך, למקרה והם יחליטו לבסוף שהם מתחרטים ויוכלו למצוא את היציאה בקלות.
לבסוף, לאחר הליכה רבה ומלאת פיתולים, מצאה אייקו מה שקיוותה לא למצוא. היא ראתה גופה תלויה על עץ גבוה.
הגופה הייתה, לפי המראה שלה, בת כמה חודשים טובים. היא הייתה של נערה בתחילת גיל העשרים לחייה, או לפחות כך נראתה.
אייקו טיפסה על העץ במקצועיות וחתכה את החבל העבה שהשאיר את הגופה באוויר. הגופה נחתה על אדמת היער המלאה בעלים מתים כמוהה ברעש קטן.
ליד ימין של הגופה נקשרה מצלמת ווידאו, עם פתק קטן עליה וכיתוב באנגלית "לכל מי שימצא את זה, אתם מוזמנים להסתכל."
אייקו סידרה את הגופה בעדינות של מלאך והורידה ממנה את המצלמה. היא התיישבה לבסוף למרגלות העץ והחלה לצפות בווידאו.
"שלום," אמרה הגופה, שבסרטון נראתה צעירה. הסרטון צולם כבר בתוך היער, והוא העביר באייקו צמרמורת. "לכל מי שמוצא את זה, אתם בוודאי לא מכירים אותי. שמי הוא אליזבת נורטון, ואני מאנגליה, לכן אני מדברת אנגלית כאן. אני מניחה שאם אתם צופים בסרטון הזה, התאבדתי. ברצוני להודות לאדם שמצא את גופתי." זווית הצילום השתנתה, היא עברה לצלם את הנוף. היא גם החלה ללכת, עלים מתים מתפצפצים תחת נעלי ההליכה שלה. היא נעצרה לרגע, מצלמתה מראה לאייקו תמונה של שלט שעליו נכתב ביפנית "אני כאן כי שום דבר טוב לא קרה לי מעולם. אל תחפשו אותי."
"אני תוהה," החלה אליזבת "כמה זמן השלט נמצא כאן. אני מניחה שהגופה נמצאה, או שהוא הלך הביתה. כמה שזה נשמע מוזר מאדם שהגיע לכאן כדי להתאבד, אני מקווה שהוא לא התאבד." היא דיברה תוך כדי הליכה. "אני מקווה למצוא מקום יפה. מקום שבו הציפורים מצייצות, עם עץ גדול וקרני אור עוברות דרך העלים כמו בציור. מקום ראוי לתלייה.
ראיתי בעבר סרטון על יער ההתאבדות, בסרטון המחפש מצא גופה שהייתה ביער במשך כשנה, אולי שנתיים. זה גורם לתהות, כמה גופות מחכות כבר עשרות ומאות שנים ביער הזה? האם הן אי פעם יתגלו?
האם הגופה שלי, לאחר שאלך, אי פעם תתגלה?
אני מניחה שלשאלות מסוג זה כנראה לעולם לא יהיה מענה.
רק שתדעו, אני לא מרגישה כמו השלט שעל העץ. לדעתי הרבה טוב קרה לי בחיי. אני מרחמת על האנשים שמאמינים, באמת ובתמים, שדבר טוב מעולם לא קרה להם. כואב לחשוב שיש אנשים אומללים עד כדי כך בעולמנו.
אני רוצה להתאבד, כי חיי כבר נגמרו. לפני שלוש שנים אובחן אצלי סרטן. אני לא רוצה להמשיך עם זה. משפחתי עדיין לא יודעת על זה, אני חייה בלעדיהם מאז שאני בת שש עשרה, ארבע שנים. את הטיפולים קיבלתי בלעדיהם, ונמאס לי. הסרטן שלי לא ילך, הוא רק מחמיר. אני לא רוצה לתת שעה כדי להרוויח דקה, אני לא רוצה לתת את כל זמני לטיפולים כדי להרוויח ימים ספורים בתוך בית חולים קר ועגמומי.
אני אמות בנפש בריאה ושלווה, מאושרת. לא בבית החולים, מחוברת לצינורות.
בסרטון ההוא על יער ההתאבדות, החוקר אמר שהוא לא מבין. לא מבין למה אנשים מתאבדים במקום יפה כל כך. אני תוהה, אולי הוא זה שימצא את גופתי. לשאלתו, אני לא יודעת למה מתאבדים כאן. אני יודעת למה אני רוצה להתאבד כאן. אני רוצה למות מאושרת ושלווה, במקום יפיפה ומלא תקווה. אני רוצה לברוח מחיי, לברוח למרחק. לברוח כך שהמקום בו אני נמצאת לא יזכיר לעולם את המקום ממנו אני בורחת.
אני שמחה כאן." היא הפסיקה לדבר, רק הצעדים שלה נשמעו יחד עם ציוצי ציפורים.
"אתם שומעים?" היא שאלה. "ציוצי ציפורים. כמה זה מדהים, הן שרות לי. אני שמחה שהן שרות לי במקום יפה כל כך. לולא היו כאן הציפורים, אני תוהה אם המקום היה מרגיש אותו הדבר."
היא שתקה שוב, כנראה מקשיבה לשירת הציפורים. אייקו הקשיבה גם היא כעת. היא שמעה את שירת הציפורים במצלמה הקטנה, וגם את שירת הציפורים מעל ראשה. אליזבת צדקה, הן שרות בצורה מרהיבה ביופיה.
"אני חושבת שאקים את האוהל שלי כאן." אמרה אליזבת. "ואם אבחר למות, אעשה זאת כאן. המקום הזה יפה כל כך, אני מאושרת.
עכשיו מגיע החלק ממנו אני אהנה פחות." היא אמרה ונשענה על העץ לרגליו אייקו ישבה כעת. היא החליקה במורד העץ לישיבה וכיוונה את המצלמה חזרה אליה. "אמא יקרה שלי, אני מצטערת. אני מצטערת שלא סיפרתי לך על הסרטן שלי. אני נלחמתי לבד במלחמה שהיא רק שלי, את מבינה? לא רציתי שתכנסי אליה גם את. קשה לך מספיק.
אבא אהוב שלי, אני מצטערת. אני מצטערת שעזבתי אותך אז, ואני מצטערת שאני עוזבת אותך עכשיו. כואב לי כל כך, בלב.
אחי הקטן, ביל, גם בפניך אני מצטערת. אחותך הגדולה נוטשת אותך עכשיו, עם אמא עצבנית ובלי סיום לסיפור שהיא מספרת לך לפני השינה. אם תצטרך משהו, תבקש מההורים. תחזור לגור איתם, אח יקר. אמרתי לך כבר, שאם שלושה ימים אני לא נמצאת בבית, אתה חוזר אליהם. אני מקווה שהקשבת לאחותך.
למי שמצא אותי ורואה עכשיו את הסרטון שלי, אני מצטערת. תודה רבה על ההקשבה.
הגעתי להחלטה." קולה של אליזבת נסדק, יחד עם חיוכה. "אני… מצטערת." היא אמרה לבסוף בקול חנוק, דמעות ממלאות את עיניה החומות והיא פונה לצלם את הנוף. "תראו איפה אני אמות. אני מאושרת.
תשמרו על עצמכם ותזכרו שמתתי מאושרת." הסרטון הסתיים.
עיניה של אייקו היו לחות, היא כיבתה את המצלמה והביטה בגופתה של אליזבת. היא חייכה אליה חיוך קלוש. "אני שמחה שאת מאושרת."