ימים יגידו

סימה יושבת בקור הזה, עטויה צעיף צמר שחור. התנור בפינת החדר לא מצליח לחמם כלכך את החדר הקפוא. הגשם הגיע השנה מוקדם ומכה בכל עוזו.היא לא מרימה את התריס והיא רואה את הטיפות הגדולות נוקשות על החלון.
עצוב לה. קר לה. בשבוע שעבר אביה נפטר. ראש המשפחה .
אמא שלה סופי , מכורבלת בחלוק הצמר שלה שידע שנים רבות, והוא כמו העור השני שלה.סופי יושבת ומבטה מלא צער.
נכון שיוסף,בעלה מזה שנים רבות, היה חולה , אבל עם השנים נעשתה מחלתו קשה יותר. אבל הוא היה ,הוא נוכח, ואת זה היא הוקירה כל יום. חברותיה , נשים קשות יום כמוה , התאלמנו לפניה , כבר לפני שנים ,והחיים היו קשים ומלאי תלאות.
לפחות, סימה הבת הקטנה שלהם איתה,עכשיו.
אחרי השבעה כולם עזבו.והן נשארו לבד. עם תחושת הבדידות והדאגות ליום המחר.
סימה היקרה, היא חושבת, מעולם לא התחתנה.תמיד ישבה בבית. עזרה לה וטיפלה באביה החולה . מעולם לא עזבה את הבית מלבד לכמה חודשים כשניסתה את מזלה אצל אחיה במרסיי. אבל היא חזרה כמו שאומרים עם הזנב בין הרגליים.
שום כלום ושום דבר. אחיה הגדול , בעל משפחה. מחזיק חברה של צי מוניות . מצבו הכלכלי שפיר . אבל סימי לא הצליחה להשתלב.נורא התגעגעה הביתה .וחזרה כאמור.
מהעבודה התפטרה ונשארה לעזור לאמה.
אחיה הקטן ביקש שתיקח על עצמה את הטיפול בתאומים שלו. והיא הסכימה .
לא ידעה מה מצפה לה .
אשתו היקרה , יקרה תרתי משמע, ניצלה אותה.ואגורה היא לא ראתה מהם.הילדים דווקא אהבו את דודה סימי. היא גם קנתה להם תמיד מתנות ופינקה אותם בממתקים. הם גדלו ונהיו מפונקים. כל מה שלא קיבלו מההורים, קיבלו מיד מהדודה. והדודה , בקושי יש לה כסף לעצמה .
אז סימי ניסתה לעשות לזה סוף.אבל הילדים לא רצו שתעזוב אותם . הם אהבו אותה , אפילו יותר מאמם ,המתוקתקת שדואגת רק לעצמה .
והנה הגיע היום, ואב המשפחה כאמור נפטר .
עוד בשבעה , אמר אחיה הקטן שלומי שצריך למכור את הבית ולחלק את הכסף בין האחים.
ואנה תלך האמא? ואנה תלך סימה ?
את האמא , אמרו , ישלחו לבית מוגן בעיר .
וסימה ? יש להם חדר קטן ליד הממ"ד, היא תגור שם. ואז גם תהיה קרובה לילדים.
סימה ואמה היו בשוק .
הן לא אהבו את הרעיון בלשון המעטה .
עכשיו סימה מחפשת עורך דין טוב שמטפל בעניני ירושות.
כמובן שאבא שלה ז"ל לא עשה צוואה . הוא לא חשב על בתו הצעירה ועל אשתו בעצמה כבר אשה זקנה.
מה יהיה ?
ימים יגידו.