ים,שמש וידיים אדומות.

לפני שהיא התעוררה וראתה את עצמה באמבולנס,היא זוכרת שהכל החשיך.
היא ידעה מה היא ניסתה לעשות לעצמה,אבל עכשיו זה טיפשי.
היא זכרה שהכל מתפורר תחת רגליה.
הלימודים,הביטחון העצמי,הוא.
כולם מתפוררים לאבק והיא עומדת עליו,במקום על אדמה קשיחה.
והיא הבינה שלא תוכל לעמוד עליה זמן רב,אז החלה להסניף אותם כמו סמים לגופה.
אולי אם הגוף ירגיש יותר,הנשמה תשתחרר קצת.
אבל,
הגוף ספג,והנשמה עוד יותר.
היא ראתה באמבולנס מישהו אומר לה משהו,והיא לא הבינה מה הוא אומר.
כאילו צפתה בסרט אילם.
השפתיים שלו זזו פעם אחר פעם,אבל לא שמעה קול.
זה הצחיק אותה.
שיפסיק.
היא חשבה לרגע איזה צבע היא אוהבת .
כן לא קשור,אבל זה פתאום קפץ למוחה.
היא לא שומעת.
היא רואה בצד השני את אימא שלה דומעת.
כולה רטובה,כאילו בכתה ים שלם וטבעה בו.
היא גם אמרה משהו,אבל היא לא שמעה גם אותה.
צהוב.
היא אוהבת צבע צהוב.
כמו השמש.
גם כחול,
כמו הים.
כמו שמש וים.
מראה כזה נורא מרגיע.
היא לא אהבה צבע אדום,
אך ראתה שידיה מכותמות בצבע אדום.
וחשבה שהוא מרהיב.
כמו שמש, ים וידיים אדומות.
זה הצחיק אותה.
"ילדה שלי,מה עשית לעצמך,מה?"
"את שומעת".
סוף סוף מישהו העלה את הווליום.
"תענעני בראש עם כן."
היא ניסתה, היא הורידה את הראש למטה קצת,אבל לא יכולה להרים.
היא לא רצתה שהם ידעו שהיא שומעת.
ולמזלה הם שוב השתקקו.
האמבולנס עצר.
הם הורידו אותה עם האלונקה.
היא ראתה ים.
ושמש.
היא חייכה.
וידיים
לבנות.
עכשיו ידעה שהכל יהיה טוב.